איתנות

אתמול שודרה בעובדה כתבה של עמרי אסנהיים על "הנשים בחייו של רפאל איתן". כלומר, אסנהיים, בן תל עדשים, אם הסקתי נכון מהכתבה, הצליח לדבר עם אשתו הראשונה ושתי בנותיו של רפול. זה לא עניין של מה בכך, הן מעולם לא התראיינו (תמיד מעניין אותי מאיזה בוידעם שולפים את המרואיינים האלה, שפתאום מדברים בלי שום הקשר אקטואלי, ויותר משמעניין אותי איך נזכרים בהם, מעניין אותי למה הם מוכנים לדבר, נו שוין). במשך כל השבוע רצו בטלוויזיה פרומואים שדיברו על "הנשים בחיים" ועל "הסודות" - פרומואים שאמנם גרמו לי להתיישב לראות את התכנית, אבל עשו לאדם, לסיפור ולכתבה עוול משווע. ציפיתי לראות כתבה שתדבר על הוומנייזר שהסתתר בתוך האדם עם הסינוסים הסתומים תמיד, ולא כך היא. הכתבה הייתה בכלל כתבה על דור אחר, בזמן אחר, עם ערכים אחרים. על אנשים השרדותיים וחזקים, פיזית ונפשית. על משפחות שעסוקות בלשרוד ומוותרות לצורך כך על חום ורגשות.שתי הבנות שמתראיינות לכתבה כובשות. שתיהן נשים בוגרות, לא ממש מטופחות, כיאה לטייפקאסט. אחת מהן למדה עבודה סוציאלית, והיא מצהירה שהיא בוכה בשביל כל המשפחה והיא מקבלת את הסידור הזה. הסיפורים על איך מרים ורפול ידעו אחד את השני על מות ילדיהם (הם שכלו שניים) קורעי לב ומהממים בכמה שהם רחוקים מכל מה שאני יודעת על משפחה ורגשות. אריך פרום היה מתעלף.

הכתבה על עמרי אסנהיים היא "רומן רוסי" של כתבות הטלוויזיה. ההישרדותיות הזאת, שחזקה יותר מהכל, ובעיקר - יותר מהעצמי, קסומה בעיני. הקונטרסט היה חזק מול הכתבה ששודרה לאחר מכן, על קרקס שמופיעים בו חתולים, בטיזרים של לפני הפרסומות (לא ראיתי את הכתבה עצמה, בטקסט שהקדים אותה אילנה דיין דיברה על "מיצי וחבריו", וגם לי יש גבולות) נראו מפגינים אורבניים ורגישים זועמים על האכזריות שהמופע מצריך, לטענתם.

אני חושבת שהחוזק של הכתבה היה טמון גם בזה שהיא הייתה הפוכה לגמרי מהסנסציה שהובטחה בפרומואים. לא עסקו שם באישה האחרת באופן חודרני או רכלני. אסנהיים ניסה, יאמר לזכותו או לגנותו, אבל נסוג מהר מאוד (ייאמר לזכותו או לגנותו).
אני חושבת שכל מי שגדל ביישוב קטן יכול להבין למה.

אנחה



מי שהמליץ לי על אנך ואנחה, ספר השירים של אפרת מישורי, אמר לי "זה יעשה לך פילאטיס בנפש".  


במיטה עם אפרת

לעולם לא אקום אל העולם
לעולם לא אקום אל העולם
לעולם לא אקום אל העולם
לעולם לא אקום אל העול
אשכב
כמו תינקת
מתחת לשמיכה המריחה.

לעולם לא אקום אל העולל
לעולם לא אקום אל העולל
לעולם לא אקום אל העולל
לעולם לא אקום אל העול
אשכב
כמו תינקת
מתחת לשמיכה המתוחה.

לעולם לא אקום אל העולה
לעולם לא אקום אל העולה
לעולם לא אקום אל העולה
לעולם לא אקום אל העול
אשכב
כמו תינקת
מתחת לשמיכה המסריחה.

בדרכים


הרבה לפני שבע בבוקר, צפון השומרון. לא שבואדי ערה הכבישים הם תענוג גדול, אבל מרגע הפנייה לכיוון השומרון, הכבישים הופכים משובשים. למדתי מאבא שלי לצפות לנסיעת בלהות כששולי הכביש נקיים. זה מעיד שהסטייה מהנתיב היא מעשה שכיח, קצת אחרי שאני מבחינה בניקיון השוליים, המעקה מתעקם, זכר לפנייה שלא עלתה יפה. ביונדאי גץ מרגישים כל מהמורה בכביש וזה מוסיף לתחושה שאני תרה את הארץ. מי שרואה נוף בשבע בבוקר חייב להיות במצב רוח טוב. לפני כמה ימים קראתי בעמוד הניו-אייג' ב-nrg (חיפוש בגוגל שלא עלה יפה) ציטוט של הנרי דיויד ת'ורו שאומר שאדם נמדד באהבתו לבוקר ולאביב. אני אוהבת את הבוקר (גם אם שונאת את היקיצה, למרות שזה תופס לרוב שעות היממה) ועכשיו אביב. אני מקווה שזה ממקם אותי טוב במדד. הנוף הוא קלישאה מרגשת: עוצר נשימה ובתולי. אני אוהבת להסתכל בצידי הדרך, על שיחים ועשבים שצומחים בהם פרא ולחשוב שכף רגל לא דרכה שם במובן המילולי כבר המון זמן.
לעומת זאת כביש שש זב חוטם. שתילים מלאכותיים שעוד כמה שנים יתנו לשיות פותות כמוני את הרגשת הבתוליות והפרא מסודרים להפליא בצידי הכביש. סימני הקידוח בסלעים נראים בבירור. אני מסתכלת על חורשת העצים שנשתלה בין מחלף עין תות לעירון, הם צעירים ויפים ופורחים בסגול. אני לא יודעת איך קוראים להם, אני רק יודעת שלמרות הצבע זה לא סיגלון, שגם הפריחה שלו סגולה אבל העלווה שלו רחבה כמו של צאלון. אני מתביישת בעצמי בשם המורה רינה והחינוך ההתיישבותי כולו. ולמרות זאת הכביש יפה.
ג'קי לוי אמר בתוכנית המילה האחרונה בגלי צה"ל (הייתי רוצה להאזין למילה האחרונה בדרך קבע. גם משום שלרוב זו אופציה רדיופונית נעימה אבל בעיקר כי בטח נעים לדעת שבשעה 11 בבוקר, אפשר קצת לשחרר, לכבות את המוח במובן שאיננו מעליב), שמי שאומר שהכביש יפה הוא בור. אני לא מבינה בבורות, אני רק חושבת שהכי קל לחיות על ציר יפו-ירושלים ולהשתלח בכביש 6.
קצת לפני שבע והתנועה בכביש ערה. על פני חולפים לא מעט טנדרים על סטרואידים, עם פרונט מוגדל ומעוגל. אני לא מבינה מי רוצה לנסוע בכזה אוטו, ואולי זאת התולדה המתנשאת של החינוך ההתיישבותי שלי, יש גם חקלאים עם טעם פרחי, וזה בסדר, כנראה.
בשמונה אני מצליחה להשתחל לתל אביב, אני גמורה מהנהיגה ובאלנבי עוצרת בירוק. דווקא התייחסו אליי יפה. אני הייתי מתעצבנת עד צופרת + מחשבות שובניסטיות. עשר דקות של שיטוטי חניה נטולי אמונה ואני חותכת להרצל - רחוב הגורל שלי. אני מוצאת חניה מעולה וזוכה בבונוס, כל השטח הצמוד למדרכה שלפני חניית המזל מיועד לחניית דו-גלגליים וריק לחלוטין.


הפגישה שקבועה לי מתחילה בעשר והקדמתי, תיכננתי לשבת ולעבוד מהלאבאיט בגן החשמל, אבל אני רואה בדרך שפתחו סניף של סיטי בנחלת בנימין פינת יהודה הלוי ומחליטה לעודד את התחרות. העובדים נעימים, הקפה טעים, לסנדביץ' החביתה יש פוטנציאל (אצלי הוא לא מוצה). המקום ענק, מעוצב, ובנוי כמעט טוב: בפנים יש חלל מעולה למי שצריך לשבת ולעבוד, אבל הוא ממוקם אחרי המטבח השקוף, ומתאים רק למי שרוצה להתבשם מריח טיגון החביתה.
כשאני מסיימת את ענייני האורבניים אני ממהרת אל האוטו, יש לי עוד נסיעה ארוכה ואני מבינה שהעצבים שלי לא ערוכים לפקקים של סוף היום ביציאות מתל אביב. אני מגיעה אל חניית המאה ומגלה שאין מתנות חינם. אני משלמת על הכניסה הנוחה לחנייה בבוקר בזה שמישהו בחר להשאיר את הקטנוע שלו בצמוד לפרונט של הגץ שלי. השומר של בנק הפועלים מכוון אותי, מקרה קלאסי של פרה שרוצה להיניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק ואני מתרצה ומשתפת פעולה וגם מתמלאת רגשות אשם מהמחשבה האדנותית שאני שוברת לו את השגרה וכל הכבוד לי.
לא נהגתי כל כך עייפה מאז השירות הצבאי, הייתי לחוצת בית והייתי מוכנה לנהוג בשביל זה המון. ככה גיליתי למה כשסוטים מהשוליים בכביש החוף נשמעים רעשים מוזרים. זה מאוד אפקטיבי ומעורר גם את הנמנמן בנהגים.
בעקבות מייל שקיבלתי לקראת החג אני עושה סדר פסח במחשבות (את המייל קיבלתי ממישהי שכנראה שמגיעה לערוץ הניו-אייג' ב-nrg במכוון). ברדיו מנגנים את לך איתה של חנה רובינא, אני מקשיבה לפנדר (אף פעם לא הבנתי את הערגה לכלי הזה) וחושבת שמי שאחראי על הפס קול של החיים שלי לפעמים עושה עבודה בנאלית נורא.

הרחבת תחום המאבק


בעקבות מחברת הציטטות, נתגלה אצלי גם פנקס, ששימש אותי לסידור המחשבות בזמן שקראתי את הרחבת תחום המאבק למישל וולבק. למרות שזה הרומן הראשון של וולבק, אני קראתי אותו אחרי החלקיקים האלמנטריים, המסעיר (ובמקרה שלי גם מדמיע). אני חושבת שסדר הקריאה שלי הוא הנכון, הרחבת תחום המאבק הוא פחות "רומני" מהחלקיקים, ויותר פורס את הרעיונות שהופכים את החלקיקים לחשוב ומדויק כל כך. בזה שהוא יותר שוטח את המשנה ופחות מספר סיפור, גם יש הקלה, כי יש מי שמפריע לו שוולבק לא כותב רומנים טובים. לי אף פעם לא היה אכפת. 
כשאני פוגשת אנשים שאני אוהבת או מעריכה שלא קראו את וולבק אני מיד פוצחת בנאום לפיו צריך להתחיל עם החלקיקים, להמשיך עם הרחבת תחום המאבק ואז עדיף שלא, אבל אי אפשר להימנע מלקרוא את פלטפורמה שהוא גם רומן גרוע יותר מהשניים הראשונים וגם הרעיונות שם מתחילים להתפזר. את יתר כתביו לא קראתי, מתוך ההבנה שוולבק לוקח לי את התמימות והרבה יותר קשה להתהלך בעולם הזה אחרי שקוראים אותו.
גם חובש הכיפה לא נמלט מהנאום הוולבקי שלי. כשהוא החזיר לי את העותק שלי של החלקיקים (זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא יצא את הספרייה שלי, ברכות לי על היכולת לשחרר) הוא אמר שהוא מבין ממה אני נסערת, אבל שהוא לא מרגיש שהדברים נוגעים לעולם שלו. נעלבתי, אני לא יודעת אם זה בגלל שהאמירה מתנשאת, או משום שרגשות הנחיתות אצלי מובנים. אני לא מצליחה להיזכר איפה קראתי ומי כתב שהתשובה לוולבק היא הדת, ולכן אני לא מצליחה להעביר המסר הזה באופן עמוק יותר, בכל אופן, החיפוש אחר המאמר העלום ההוא הזכיר לי את הרשימה המבריקה של אריק גלסנר, וגם זה משהו.
בפנקס רשמתי רק תחילות וסיומות של קטעים, בתוספת מספר העמוד בספר. אני לא יודעת אם זה היה מתוך עצלנות או עומס, אבל אולי משהו בתיעוד הלא מושקע של מה שמוצא חן בעיני ברגע מסוים, הפך את הדברים לפחות מעוררים בקריאה ממרחק של שנים. אני אצטט ואז אנסה לדייק את הדברים.

עמ' 95: "בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף...כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם או אף פעם לא...זה מה שמכנים "חוק השוק"... במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם הון עתק; אחרים מבוססים בכלכלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים אירוטים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובדידות. הליברליזם הכלכלי הוא הרחבת תחום המאבק, ההרחבה שלו בכל הגילים ובכל המעמדות החברתיים...יש כאלה שזוכים בכל העולמות; אחרים מפסידים באחד מהם; אחרים מפסידים בשניהם. חברות מתחרות על כמה צעירים מקצועיים; הנשים מתחרות על כמה גברים צעירים; הגברים מתחרים על כמה נשים צעירות; הרבה מהומה והרבה התרגשות."

עמ' 97: "קניית מיטה, בימינו, מערימה למעשה קשיים נכבדים, שבהחלט יכולים להוביל להתאבדות... מבין כל הרהיטים, המיטה מציבה בעיה מיוחדת, וכאובה ביותר. אם מתחשבים בדעת המוכר אז צריך לקנות מיטה כפולה, בין אם היא שימושית ובין אם לא, בין אם יש מספיק מקום לשים אותה ובין אם לא. לקנות מיטת יחיד זה להצהיר בפומבי שאין לך חיי מין, ושלא נראה שיהיה לך בעתיד הקרוב וגם לא הרחוק (כי מיטות מחזיקות זמן רב בימינו, הרבה מעבר לתקופת האחריות...המיטות מחזיקות מעמד יותר מהנישואים, זה ידוע.)"

עמ' 108: "האהבה היא תופעה נדירה, מלאכותית ומאוחרת, שיכולה לפרוח רק בתנאים נפשיים מיוחדים שרק לעתים נדירות מתקיימים יחדיו, ושמכל הבחינות מנוגדים לחופש המוסר המאפיין את התקופה המודרנית...האהבה, כמו התמימות וכמו היכולת לשגות באשליות, כמו הנטייה לתמצת את מיכלול המין לכלל יצור נאהב אחד, שורדת לעתים נדירות שנה אחת של נוודות מינית, אף פעם לא שנתיים. למעשה, ההתנסויות המיניות הרצופות שמצטברות במהלך גיל ההתבגרות מכרסמות והורסות במהירות כל אפשרות להטיל סדר רגשי ורומנטי...כשמזדקנים נעשים פחות מצודדים, ולכן נעשים מרירים. מקנאים בצעירים, ולכן שונאים אותם. השינאה הזאת, שנידונה להישאר כמוסה, נעשית ארסית וצורבת יותר ויותר; ואז היא נחלשת וכבה, כמו שהכל כבה. נשארים רק מרירות וגועל, מחלה והציפייה למוות."

עמ' 141: "...אני לא מבין, למעשה, איך אנשים מצליחים לחיות. נדמה לי שכולם צריכים להיות אומללים...אנחנו חיים בעולם כל כך פשוט. יש שיטה שמבוססת על שליטה, כסף ופחד – שיטה גברית בעיקרה, שנקרא לה מארס; יש שיטה נשית שמבוססת על פיתוי וסקס, שנקרא לה ונוס. וזה הכל. האם אפשר לחיות ולדעת שאין שום דבר נוסף?"

הגם שאני מבינה מה מצא חן בעיני דווקא בציטוטים האלה, אני מצליחה להתחבר ולהתרגש רק מצירופי מלים, אפילו לא למשפטים שלמים מתוך הקטעים הנבחרים. וזה לא שהעולם שלי היום שונה משמעותית מהעולם שבו בחרתי את הטקסטים. העולם החיצוני די דומה בסך הכל, אורח החיים, האנשים המשמעותיים בחיים שלי. אולי התפיסה שלי שונה מהותית? אולי פשוט בחרתי לא טוב.
עצוב לי להיפרד מהנאום הוולבקי. אבל אולי דווקא עכשיו אני אתלבט הרבה פחות ובפעם הבאה כשאתקל באפשרות של אי לא אחזיר אותו שוב בעצב למדף בחנות, ואומר לעצמי שעד ששמרתי על נדר אחד בחיים שלי, חבל להתיר אותו. זה בטוח יקל עלי כשיהיו מבצעים של הוצאת בבל.
מוזר לבחון מחדש את הדברים שכל כך ברור שהם חלק ממני וממה שאני אוהבת. הטקסט היחידי שאני מסוגלת לחפור עליו באותה התרגשות הוא העיר הגדולה וחיי הנפש (זה לינק מעובד באנגלית, אני קראתי בעברית בקובץ בהוצאת רסלינג) של גיאורג זימל. אם ללמוד ממה שקרה בעיון המחודש בוולבק, נראה לי שאני צריכה להתרחק ממנו לאיזו תקופה ולהפסיק לשאול שאלות. די לי בשברון לב אחד לעת הזו.
מי שבכל זאת רוצה לשים את נפשו בכפו יכול להתחיל מהרשימה של דרור בורנשטיין על המאמר, טיזר מעולה לקראת ההתאהבות בזימל.



עדכון – נאלצתי לעיין שוב בקטעים, ותודה לבלוגר, הפלטפורמה שמחקה לי את כל הטקסט ברגע שסיימתי אותו ולימדה אותי לא לסמוך על אף אחד. הרשימה האבודה כמובן הייתה טובה הרבה יותר. בכל אופן, בקריאה נוספת הרגשתי הרבה פחות ניכור כלפי מה שמצוטט לעיל. כנראה שכמו תמיד מישל, זה לא אתה, זו אני.

טקסים

כתבתי שהחיים שלי עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה. הגזמתי. או שהקצוות לא כל כך רחוקים.
אני נמצאת במקום שמאפשר לי לפתח שגרת חיים חדשה. אולי מצריך תהיה מילה טובה יותר. תמיד חשבתי שאני לא בחורה של טקסים, ותמיד חשבתי שחבל. טקסים וריטואלים יוצרים ביטחון ועשויים לפנות מחשבות מיותרות ומבלבלות. אפילו את פרסום הפוסטים בבלוג, שאני מתזמנת באופן קבוע בהפרש של 5 ימים זה מזה, אני משתדלת לקלקל פעם בכמה זמן, וזה לא עניין של תפוקה, הפוסטים כתובים מראש ומתוזמנים. האנשים שנראים לי יציבים מסביבי, או לכל הפחות יציבים בקשר לצורה שבה הם רוצים לחיות, מקפידים על ריטואלים (חינניים יותר ופחות). אבא שלי מתעמל בכל בוקר וקם באותה שעה הגם שהחליף ארבע עבודות בחמש עשרה השנים האחרונות. הדוקטורנט מקדיש זמן רב לצחצוח השיניים, ניקיונן בחוט, הברשתן במברשת קטנה ומיוחדת נוסף על זו הרגילה ועבודה עם קיסם. חבר אחר שלי, איש העסקים הממולח, אמנם לא ישן בשעות קבועות אבל מקפיד על שש שעות שינה בדיוק. העורכת מתזמנת ביקורים אצל הקוסמטיקאית במרווחי זמן קבועים. אצל המשפטנית תמיד יש אוכל מבושל במקרר ועוגה בתנור, ולראות אותה מבשלת זה להיות עד לרצף של טקסים: השליפה מהארון של המג'ימיקס והניקוי שלו, השימוש המיומן בכלים ובגאדג'טים והסדר המופתי שנשמר במטבח המאובזר.
במשפחה המורחבת שלי שרים לפני ארוחת השבת, אני דווקא אוהבת לבקר שם. אני מהמהמת וקצת מתביישת בכמה שאני גויה ולא יודעת את המילים.

בשיחה בג'י צ'אט עם אחותי השנייה. שאיתה חלקתי את השגרה עד לא מזמן. גיליתי שפשוט לא שמתי לב אבל אני בעצם לגמרי בעניין של ריטואלים ושגרה.


אני: ועכשיו יש לי קצת סחרחורות למרות שדי אכלתי
למרות שמאז שאני פה אני אוכלת פחות מסודר
אני כותבת על זה פוסט‬
איך נהרסה לי השגרה
שבכלל לא שמתי לב ולא ידעתי להנות ממנה באמת כשגרנו יחד
ואני מתגעגעת אליך
ועל זה שאת שמחה בבוקר
ושמה מוסיקה
אחות שנייה: אם זה משמח אותך אני הלכתי אתמול לישון אתמול רק לשעתיים בערב כי הייתי גמורה ופשוט קמתי בבוקר
אני:אני מעריצה אותך, אני לא הייתי קמה
אחות שנייה: להנות ממה באמת כשגרנו יחד
אני: מהשגרה
מזה שאני אוכלת מסודר‬
ויש אותך
אחות שנייה: מה זה אומר יפה ?
אני: זה שאני חייבת לקום בבוקר
ויש דברים קבועים פחות או יותר שקורים
שהולכים לצחצח שיניים יחד
ושוטפים פנים
ואוכלים מול האח הגדול
אחות שנייה: כן זה נכון זה דברים פשוט מדהימים - שאפשר לחלוק את החיים עצמם ולא כאלו רגעים מתוכננים
אבל היציאה מהשגרה היא דבר קשה, ונראה לי בעיקר שזה מאוד לא פשוט לתפעל את עצמך
אתה צריך להשקיע בזה המון אנרגיות
אני: המון!
ואין אף אחד שיגיד לי שאני טובה ושכל הכבוד לי
אחות שנייה: אבל את הכי טובה.
אני: לפעמים אני אומרת לעצמי
אבל אז אני יודעת שזה הולך לבוא, 
וזה רק על דברים שאני יודעת להסתכל ולהעריך אותם לבד
זה אף פעם לא מפתיע אותי

נשים/נשיות/פמיניזם

ובאחד מימי השישי הלכתי עם אור לחברתי האקזוטית, לאכול את מרק העוף המפורסם שהכינה אמא של של השותפה שלה, שהגיעה לביקור ממושבה בארה"ב. איחרנו. באשמתי. כלומר באשמת עוגיות הטחינה, אבל אני מוכנה לשאת באחריות. השותפה פתחה לנו את הדלת והורתה לנו לנו להתנצל בפני אמה. התנצלנו. התנצלויות באנגלית תמיד נשמעות רשמיות ולא אותנטיות. שלנו באמת הייתה כזו.
האקזוטית והשותפה פנו למטבח ואנחנו ניהלנו שיחת נימוסין עם האמא. אם הייתי רואה סיינפלד בטח היה לי מה להגיד על ריבוי הרגעים הקומיים בשיחה. מכיוון שאף פעם לא באמת התחברתי, רק חשבתי שזה נחמד שלארצ'י בנקר יש בת דמות נשית.
השולחן הועמס והשותפה החלה למזוג את המרק המפורסם בעזרת מצקת מעץ. בהמשך, בביקורים נוספים, תמיד נעצרתי להסתכל עליה ואף פעם לא שאלתי את חברתי האקזוטית אם המצקת מסורתית או סתם מדליקה. בניגוד ליתר היושבות לשולחן, את אור ואותי לא שאלו אם אנחנו רוצות בשר כהה או בהיר. מזל, אין לי מושג מה זה אומר ככל שמדובר במרק עוף. עם זאת, זה הזכיר לי שאנחנו בסך הכל נייטיבס, ושגם אם אני מקיפה עצמי בחברות שחומות, אם וכאשר תתחדש המלחמה, אני לא אעבור סלקציה. חרדות של דור שלישי.
מהשיחה נתברר שהשותפה היא בת לאב ישראלי והאם האמריקנית, הם התגרשו כשהייתה ילדה והאמא גידלה אותה ואת שתי אחיותיה לבדה. עוד גילינו שהיא דוברת עברית ברמת שפת אם ושהבחירה לגלגל עיניים ולא לדבר עברית מאחורי הגב שלה הייתה נכונה.
השילוב של אנשים צעירים ודירות שכורות (והתמחור באיקאה, בואו נודה על האמת) מביא בדרך כלל לדירות בעיצוב נקי. הדירה השכורה של האקזוטית ושותפתה הייתה עמוסת פרטים. זה בולט במיוחד לאור הידיעה שהאקזוטית בילתה את השנים האחרונות בטיסות תכופות מעל האוקיינוס השקט ובמעבר אינטנסיבי בין דירות ביבשות שונות, גם בארץ היא נחתה לפרק זמן מוגבל, והתייצבה בדירה השכורה כשבאמתחתה מזוודה אחת וזהו (היא בכל זאת תמיד הייתה לבושה נורא מדליק. כישרון של אסיאתיות, כנראה). אור, חובבת שוקי פשפשים, החמיאה על העיצוב החם של הדירה. כך נתגלה לנו שהשותפה היא אשת העולם הגדול במובן המדהים של הביטוי. היא מיהרה לפרט מאיזו מדינת אויב הגיעה כל שטיח, פסל ותמונה - זה מעיראק וזה מאפגניסטן וזה אני כבר לא זוכרת, אולי מאריתריאה (נוט טו סלף, יש לנו שגריר באריתריאה, היא איננה מדינת אויב. יש מי שאומר שבגלל זה קשה במיוחד להיות פה פליט אריתראי, לא שלהיות פליט סודני זה תענוג גדול).
לאחר שהועלתה התהייה מתי היא הספיקה הכל, התגלה שהשותפה חגגה זה מכבר 40. מסתבר שהיא חובבת תזונה מוקפדת ופעילות גופנית אינטנסיבית ולכן נראית צעירה לפחות בעשור (במחשבה שנייה, אולי היא חובבת מראה צעיר ולכן מקפידה על תזונה וספורט). אני מוכרחה להודות שהנתון הזה הרשים אותי נורא ודירבן אותי לסגל לעצמי הרגלי תזונה טובים יותר. ואכן סיגלתי לעצמי לפחות אחד כזה, לפני שאני אוכלת שוקולד וג'אנק אני חושבת פעמיים. חושבת פעמיים ואוכלת כמובן, אבל חושבת. זאת התקדמות עצומה בשבילי.
כשהאמא פרשה מהשולחן השיחה התגלגלה לשאלות קריירה, משפחה ומיצוי עצמי נשי. אפרופו ההספק המסעיר שלעיל. השותפה, שלפי הביוגרפיה שלה שנפרשה בפנינו החלטתי שהיא אשה מנוסה, חזקה ורחבת אופקים טענה שאשה לא יכולה למצות את עצמה מבלי ללדת ולגדל ילדים. שזה תפקידה (ותפקידה בלבד). אה, וגם, אין אמהות וקריירה בו זמנית, כלומר אמהות טובה. הדרך היחידה היא להיות stay at home mom. התעצבתי לשמוע את זה משתי סיבות, האחת היא שהרגשתי שרוחב האופקים לא הוביל לגמישות ורוחב מחשבה (לא אכחיש, זו גם הדעה, שמצאתי דכאנית, אבל הרבה יותר מזה תרבות הויכוח, העמדה הקשיחה שהופכת דיון בנושא בוער ורגיש משיחה מעוררת מחשבה ונוגעת לויכוח כוחני ומעורר חרדה). הסיבה השנייה היא שהיה נראה לי עצוב שמי שחושבת שתהיה מסופקת ומאושרת עם צמוד קרקע באיזו הרחבה בקיבוץ חייה חיים כל כך מגוונים, חופשיים ובלתי מספקים, מסתבר.
השיחה המשיכה ורוב היושבות לשולחן סיכמו שצריך גם וגם. צריך. השותפה חזרה והדגישה שאין אישה שלמה שלא ילדה, והאמא שלה צווחה ממקום מנוחתה בכורסא שבסלון שכל הגברים מטומטמים (גם בעניין זה נרשמה הסכמה.). יצאתי לעשן בכניסה לבניין עם האקזוטית. מצחיק איך פעולות היום-יום הפשוטות משתנות כשיש אמהות בסביבה. האקזוטית, שדוחה זה השנה השנייה את לימודיה בבית הספר למשפטים של הרווארד סיפרה שהיא מפחדת להיהפך לשותפה. שחשובה לה הקריירה אבל היא לא רוצה להיות זאת שמספרת לכולם סיפורים מעניינים בארוחת הערב והולכת לישון לבד. היא גם סיפרה שקראה כתבה על סימון דה בובואר, שהכריזה כי ההישג הגדול של חייה הייתה מערכת היחסים עם סארטר (כן, כן, סארט. אני יודעת). זה היה שובר לב. 

חודשים ספורים אחר כך. בשבוע אחד קרו לי שני דברים, גיא סיפר לי את הסיפור המשעשע והמדכא כאחד על ביקורה של דה בובואר בקיבוץ להבות חביבה, כפי שהוא כתב כתגובה בבלוג המעט מיזוגני שותה וקם. בקיצור נמרץ, הדבר קרה בעת ביקורה של דה בובואר בקיבוץ, ניגשה אליה כובסת (או בעלת מקצוע אחר שמזוהה עם תפקידי אישה מסורתיים ועם חוזק פיזי כאחד), ושאלה אותה האם היא סבורה שיש לה זמן לכתוב ספרים משום שאין לה ילדים. דה בובואר בתגובה שאלה אותה אם היא לא סבורה שהיא עשתה ילדים משום שאיננה מסוגלת לכתוב ספרים.

האירוע השני שהתחולל באותו שבוע היה מפגש אקראי ומפתיע עם השותפה אצל חברים משותפים אחרים. 
היא בהריון.

להתעמל יותר


בהמשך להבטחה שלי לעצמי ולאורטופד שלי להתעמל יותר, איתרתי מכון פילאטיס מעולה (בא לי לפהק מעצמי). השבוע, תוך כדי שביצעתי את התרגיל החביב עלי - "ישבנים על הצב" (בי נשבעתי), העירה לי המורה שאני מבצעת את התרגיל מהר מדי, ושהרעיון בתרגיל הוא ההנאה שבאיטיות. כדי לרצות את המורה, ותוך התכחשות לשניים מהכללים החשובים בחיי, עניתי "זה ספר מעולה".
שניים מהכללים החשובים בחיי: מוטב שלא לדבר בזמן שמכניסים את הבטן, ואסור בשום פנים ואופן לדבר על ספרים עם אנשים שלא באמת מכירים (והרי את רוב זמני עם המורה אני מבלה בהכנסת הבטן, כך שעל אף ריבוי הסיטואציות האינטימיות, לא ממש יצא לנו להכיר ברמה שתבטיח לי שלא אצטרך להנהן מולה כשהיא מספרת לי שהיא ממש אוהבת את באדולינה).
למרות הטעות הטקטית, התפתחה שיחה סביב כתבי מילן קונדרה, שדעכה במהירות כשהמורה הצהירה שהיא הכי אוהבת את מחול אחרון ופרידה . זה היה קצת מאכזב, אבל יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. את מחול אחרון ופרידה קראתי כחיילת, אני לא זוכרת בעקבות איזה ספר החלטתי שאני חייבת לקרוא את כל הספרים של קונדרה. עצרתי במחול אחרון ופרידה.לא יכולתי לשאת את הדמות הנשית הקטנה וחסרת האונים שמוקפת בגברים אטומים. אפשר להבין אותי, הייתי אז בצבא. יכול להיות שיש מקום לתת לספר הזה עוד צ'אנס (אוי, כמה שהתאפקתי לא לכתוב פה הלצה של דודה עם פרידה ומחול אחרון וכל הנסורת המתבקשת.).
הבוקר מצאתי מחברת שנדדה איתי בין דירות וערים ותקופות בחיים, שמכילה טקסטים שמצאו חן בעיני, מהתקופות שהיה לי אומץ רק להעתיק.
בין היתר מצאתי שם גם פתק עם הערות ששרבטתי בזמן הקריאה של מחול אחרון ופרידה, ואני מצטטת:
"רוזנה – עובדת במעיינות מרפא"
"קלימה – הכניס אותה להריון. חצוצרן. קאמילה אשתו"
"ברטלף – קלימה מתייעץ איתו"
"סָוָר מה זה?"
"ישו – השבת נוצרה למען האדם ולא האדם למען השבת"
"יעקוב:"מזמן לזמן מעמידה ההיסטוריה את בני האדם בפני נסיונות ופיתויים שאין הם יכולים אלא להיכנע להם"."
"הנרדפים אינם טובים יותר מרודפיהם"
"לעולם לא אוכל לומר בלב שלם: האדם הוא יצור נפלא ואני רוצה לרבותו"
"העונג הגדול ביותר הוא להיות נערץ (עמ' 92)"
"אין כקנאה להשתלטות על כל הוויתו של האדם"

מסקנות בעניין:
  1. טוב שנפטרתי מהעניין של לסכם לעצמי את הדמויות, זה לא בסטייל, אם כי לא בלתי נחוץ. אני נוטה לקרוא ספרים או ביום אחד או במרווחי זמן גדולים. סיכום הדמויות מבטיח שהקריאה תתפרס על פני ימים רבים... גם בסדרות טלוויזיה אני נוטה לא לזכור שום דמות משנית, ולדבוק במנטרה :רגע, מי זה?", כמה הוקל לי ולשותפי לצפייה בסופרנוס כשריצ'י אפריל מצא את מותו! (סליחה ספוילר, אבל מדובר בחתיכת מציאה, זה מתרחש בסצינה מעולה).
  2. למדתי מה זה סור. מזל, מילה כה שימושית.
  3. הציטוטים שבחרתי נושאים חן בעיני גם שנים אחרי.
  4. ציטוטים מספרים לעולם חינניים יותר בכתב יד.
  5. הייתי רוצה לגוון בשמות התואר, ולדייק יותר בתיאורים. לא עוד "מעולה".
  6. נראה השתמשתי בפוסט הזה בהרבה יותר נקודתיים ממה שצריך (אולי כדי שאוכל לנצל את הבמה ולהזכיר שצריך לומר נקודַתיים ולא בהגייה השגורה והחמודה נקודותיים). 

דקדנס

בעוד שבועות ספורים החיים שלי ישתנו מן הקצה אל הקצה. רוצה לומר, ישתנו הדברים הטכניים שהפכו להיות הקווים העבים שמשרטטים את החיים: איפה את גרה? מה את עושה? בגלל הזמן המועט שנשאר לי לחיות בדירה הזאת, בעיר הזאת, במקום העבודה הזה - קצת הרמתי ידיים. נכנעתי ללופ – קימה עצלה מהמיטה, גרירת רגליים לעבודה, קצת מטלות, קצת חיי חברה, קצת לקרוא בלוגים במקום לעבוד, קצת להרגיש אשמה/עצלנית/מוערכת יתר על המידה, חזרה הביתה, בישולים או ספר או לקרוא משהו מעניין שמישהו שלח במייל ולא הספקתי לקרוא בזמן העבודה או סופרנוס או מד-מן או האח הגדול או לדבר בטלפון עם חברים מחיים אחרים. כבר לא קצת לצאת, לראות סרט, הצגה, תערוכה. להיכנס  להתקלח, ללכת לישון מאוחר מדי בלי סיבה, לקום בעצלות מהמיטה, להבין שגם היום אני אספיק הרבה וארגיש מעט. לפני שהבנתי שגם פה הבית שלי לא יקום, היו הרבה יותר פסיקים והרבה פחות או.
על הכריכה של "המין השני" בהוצאת בבל מופיעה סימון דה-בובואר במנח ראש שמשדר עוצמה ועדינות. היא מחייכת חיוך בדיוק במידה ומדגימה עד כמה חניכיים הן איבר בלתי מוערך. שאלת ה"לאישה" החביבה עלי היא איזה איבר היית מתקנת בגוף שלך (שאלה ששואלים רק בלשון נקבה), אני הייתי מבקשת יותר חניכיים. או פחות שפתיים (הייתי מתה).
חניכיים בצד, בכרך הראשון של הספר, היא עוסקת במיתוסים על נשים (כולל בעיקר תיאורי וסת למיניהם, כדאי להתעמק בחלק הזה רק אם מתכננים לספר צ'יזבטים בטיול של התנועה) וגם במה שהיא מכנה "העובדות", כלומר המהלכים שמיצבו את האישה במקום העגום שבו היא נמצאת גם היום. אני חייבת להודות שההצבה של המרכאות משני צידי העובדות נעשתה לגמרי מתוך שטיק פוסט מודרני. אני בכלל מקדשת כל מילה בחלק הראשון של הספר, לרבות את אלה שעוסקות בנחיתות הכלכלית שנכפתה על נשים, שבמידה רבה האתגר הפיננסי הגדול שהונח לפניהן (ובעצם מונח לפניהן), הוא לתפוס בחור מסודר. לתפוס!
מעניין אם דה-בובאר תיארה לעצמה איזה שפיל רחב לתמרונים ושאלות (כלומר, לדיכאון), ייווצר בחייהן של נשים שתבחרנה בפרנסה עצמאית.





*נוט טו סלף - השתמשת בפוסט אחד במלים הבאות: שטיק, שפיל. בסוף יעלו על זה שאת דודה.

מדעי החלום

שני דברים שלא עשיתי זה זמן רב: ישנתי שלא את שנת הלילה, קבעתי לצאת לרקוד (רק קבעתי, לא יצאתי, ובכל זאת - הישג).
השינה הבלתי צפויה הניבה חלום מפתיע:
אני בבית האח הגדול הגדול, השעה היא שעת השידור המרכזי בערוץ שתיים, ואני לבושה בטרנינג החביב עליי - ברצלונה של היינס בצבע ירוק תפוח (התלבטתי רבות בשאלה האם לצרף את הלינק, החלטתי בסוף שאני מוכנה לעשות את זה כדי להמחיש את הפלאפיות. כדי לא לזהם את הטקסט במיני התנהגויות צרכניות נלוזות, הוא יהיה כאן, בסוגריים, אמצעי כתיבה שאני מתעבת. אין מה לומר, הראתי לו מה זה).
לענייננו - במהלך המשדר סער ואני חומקים מהסלון, שהוא בעצם במת המשדר, לכיוון חדר האח הגדול ונעצרים להתמזמזות רצינית בחלל שבין הסלון לחדר האח הגדול. מסתבר שהחלל הזה שימש עד ממש זמן קצר לפני השידור כמסעדה. מהסיבה הזאת פזורים על השטיח-הצהוב-מקיר-לקיר הפרוש שם, קבוצות של מטבעות שהושארו כטיפ על ידי לקוחות המסעדה שכבר עזבו (אולי כדי להגיע הביתה ולצפות ב"אח הגדול"). זאת ככל הנראה הסיבה שאני עוצרת את הפעילות הסוערת ומבקשת מסער שיחכה רגע, כורעת בעמידת שש ומתחילה ללקט את המטבעות. כשאני מסיימת ללקט אני תוחבת את כל המטבעות לג'ינס. לא סתם ג'ינס - זה שקניתי בקיץ לפני שהתחלתי את התואר הראשון. זוג שעל אף סמרטוטיותו, ועל אף שמאז עליתי במידה או שתיים, הוא הכי מחמיא שיש לי (ופה אני מתאפקת שלא להחפיץ את עצמי ולא להזכיר את המילה "תחת"). הג'ינס הזה נושם כרגע את נשימותיו האחרונות, ברור שקרע מביך הוא רק עניין של זמן (עדכון - הקרע התרחש, מתחת לכיס האחרוי בצד ימין, התגלה רק בדרך לכביסה, מעניין מי ידע על קיומו לפני ששמתי לב...). בפעם הקודמת שניהלתי מערכת יחסים כה ארוכה עם ג'ינס, היה זה ג'ינס שקניתי בתור חיילת במוסד היוקרתי ההוצאה לפועל, בקומה השלישית של הדיזינגוף סנטר בת"א. לג'ינס מההוצאה לפועל לקח קצת פחות זמן להיאסף אל אבותיו, ובערך פעם בחודשיים הייתי משאירה אותו אצל התופרת לתיקון, עד שיום אחד התופרת השאירה לי פתק על הג'ינס המתוקן, בו היא הסבירה לי שזו הייתה "הפעם האחרונה שהיא מתעסקת עם הג'ינס הזה, כי הוא מתפורר ודי!" כלשונה. 
בחזרה אל החלום: סער ואני החלנו לצעוד לתוך חדר האח הגדול, כדי לעשות מעשה אסור, כנראה לאסוף כסף משמעותי יותר שהשאירו סועדים רעבים יותר במסעדה. שטרות של ממש לעומת תילי המטבעות שחיכו לנו על השטיח. בפסיעה הראשונה לתוך חדר האח הגדול החלה לפעול מוסיקה שתפקדה על תקן אזעקה סימפטית. נער מתבגר לבוש כמנהל במה או כבעל תפקיד טכני אחר ניגש אלינו ובחוסר חשק, כריזמה ואסרטיביות הורה לנו לשוב אל השידור.
התגנבנו אל הסלון מצחקקים כמו ילדים שאיחרו לחוג. בסלון כבר עמדו ארז טל ואסי עזר. אסי פנה אלי ואמר "תמי, את הודחת היום מבית האח הגדול". ואני מסתכלת עליו בעיני עגל ואומרת "מה, באמת?!. איזה באסה". והוא עונה "לא.זאת רק התחלה של שאלה שאני אפנה לכל המועמדים".
התעוררתי מהפאדיחה. תחושה פחות מפחידה, אך דומה לזאת של התעוררות מחלום נפילה.

בפעם הבאה שיש לך שעה פנויה



לסיים עבודה זה עניין לא פשוט. כך הדבר גם במצבי, כשאני מסיימת תקופה קצובה בזמן, ככה שהפרידה היא בסך הכל חוויה נעימה. לקראת הסוף הכל פתאום מתגמד, ככה מצאתי לי אומץ להודיע שאני לוקחת חצי יום חופש, סתם בלי איזה סידור דחוף, סתם כדי לחיות כמו שתמיד קיוויתי - עם זמן לעצמי כשיש עוד אור בחוץ.

מסתבר שהתערוכה של צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב לאומנות לוהטת. מאז צ'יהולי לא ידענו כזאת תערוכה טרנדית. כמו תמיד, הייתי צריכה להקשיב לאמא שלי שאמרה לי ללכת זמן קצר לאחר שהתערוכה נפתחה, אבל אני חיכיתי לדיווחים ב"גלריה"*, וככה הגעתי לתערוכה כשהיא עמוסה לעייפה בקהל מבקרים רועש, קבוצות מודרכות וסתם אנשים שניצלו את המהומה כדי לדבר בטלפון בתוך חלל התצוגה (סיטואציה שקשה לי לשאת. בסך הכל פועם בי לב של ספרנית). זאת הסיבה שאני לא ממש יודעת מה להגיד על התערוכה עצמה. הפסלים אסתטיים, אלה שהצלחתי לראות מבעד להמון, לקבוצת הילדים, שהיו סקרנים וחמודים ולקבוצה שבה כולם מצוידים במקלות הליכה שהפכו לכיסאות. אבל לא היה בפסלים מספיק כדי להתגבר על הסבלנות שלי שפקעה מהר מתמיד.
כדי לקחת חלק במה שכולם מדברים עליו, לקחתי נשימה עמוקה ועמדתי בתור למיצג. זה בהחלט היה שווה את הכל. אל המיצג צריך לבוא בלי ידע מקדים, אחרת עלולים לפספס את החוויה הייחודית שהיא תוצר של פשטות הרעיון ודיוק הביצוע. המיצג מעורר מין רגש גולמי ילדותי ומקסים, שכל ההמולה והסדרנים העייפים שמזהירים שלא לחצות את הגבול שתוחם את המיצג, לא יכולים לו.
כדי לא לצאת פראיירית המשכתי גם לאגפים התחתונים של המוזיאון. אל התערוכות של ארם גרשוני ויורם רוזוב. התמונות של גרשוני מדויקות ומסעירות, אחת המדריכות במוזיאון הסבירה שהריאליזם שמאפיין את הציורים הוא תולדה של שעות ארוכות של רישום שהאמן מקדיש לכל יצירה (אני מקנאה בכל מי שיודע להקדיש שעות ארוכות למשהו. וגם בכל מי שיוצא לו מדויק). אהבתי במיוחד את השמחה הגדולה של המדריכה כשמישהי מהקבוצה חשבה שמדובר בצילומים. אל תחמיצו את העבודה "לחם ומים".
התערוכה של רוזוב נקראת נופים ואבני דרך. הציורים מעניינים ומעוררים מחשבה, אני נוטה להשתעמם מציורי נוף, ואצל רוזוב מצאתי עניין. מפה זה עלול להיות קצת כבד, אפשר לדלג לפסקה הבאה - כשמסתכלים מקרוב על העבודות רואים משיכות צבע בכל מיני כיוונים, אולי יש להן חלק באי הנוחות והממשות שמרגישים מולן. בעיני זה עובד טוב יותר דווקא בתמונות הנוף ה"נייטרליות" יותר ופחות בציורים של דימויים בעלי משמעות כמו נעליים צבאיות או תפוזים. אהבתי במיוחד את הטריפטיכון שבו הופיעו בסדר מפתיע ברושים מתקופות שונות בחייו של האמן.

עוד חוויה חשובה במוזיאון נגעה לכך היא שאני ממש אוהבת את הסגנון של המדריכות במוזיאון. כולו משדר "אמנם למדתי אומנות, אבל התבגרתי והיום אני יכולה להרשות לעצמי לקנות בקום איל פו". שזה בעצם כל מאוויי - ללמוד אומנות ולהיות בעלת יכולת לקנות בקום איל פו. לראשונה ראיתי מכנסי חיתול נאים ומחמיאים. הם היו של אנה קיי ולבשה אותם המדריכה ענת, שצירפה להם חולצת פסים מדליקה, כנראה מקום איל פו וקרדיגן שחור, למזלי, היא צירפה לכל השמחה הזאת מגפיים עם אבזמים גדולים והרבה יותר מדי שפיץ. מזל. אם היא גם הייתה מצליחה להסתובב בתערוכה של צדוק בן דוד וגם מתלבשת מושלם הייתי מתה מקנאה.






*אני לא מצרפת לינק, כי בכתבה יש ספוילר נוראי, בכלל כדאי להיזהר מכתבות על התערוכה, אם רוצים להיות מופתעים מהמיצג.


לא את

אני רואה ארץ נהדרת. כמעט תמיד. בעונה הזאת אני צופה אגב דפדוף במוספי סוף השבוע. אחת הדוגמאות בהן אני משתמשת בנאומי שעניינם מדוע העונה הנוכחית של התכנית גרועה במיוחד היא המערכונים בכיכובה של ליטל מעתוק, ילדת בית הספר הפרחית. בעונות קודמות הדבר היחידי שיכולת להיות בטוחה לגביו היה מערכון הרומנים בסוף התוכנית, או המערכון על מצוקת הדירות השכורות בת"א, העונה הזו התגבשה מתכונות של מספר מערכונים קבועים ופאנל אחד או שניים, בעיני זה מעיד על מצוקה קלה בתחום הרעיוני.
במערכונים הקבועים גם השטיקים קבועים, כך למשל מדי מערכון ליטל מעתוק עושה למורה שיגועים ומבקשת ממנה בקשה לגיטימית לכאורה באמצע השיעור, כשהמורה מתירה לה לעשות כן, ליטל "מפתיעה" את הצופים והכיתה - כשמתירים לה להוציא פרי היא שולפת אבטיח (בהשראת הסרטון הזה, הבעות הפנים של הנער שמתרגש מהתעלול שהוא הולךלבצע ממיסות. בא לי לתת לו את כל המחברות שלי לקראת המבחן.), כשמאפשרים לה לנגב, לאחר ששפכה מים על השולחן, היא מוציאה צלחת חומוס ענקית. אכן משעשע בפעם הראשונה השנייה והשלישית.

היום מסתבר שתלמידי בית הספר התיכון ע"ש יצחק רבין בבאר שבע, שם צולמו המערכונים, מחקו את השם "רבין" משלט בית הספר, וכתבו בגרפיטי במקומו "מעתוק", בדומה למעשיה של ליטל במערכון הראשון בסדרה. בודריאר היה קורא לזה סימולקרה.
אני חושבת שאחת הבעיות המרכזיות של ארץ נהדרת, ככל שמתקדמות העונות, היא שבמקום להיות סאטירה חדה ומעוררת מחשבה, היא הופכת למין סוכנת חיברות, שמאשררת התנהגויות גבוליות. ככה היה גם במערכון ה"פילוסים" בעונה קודמת. על פניו המערכון הציג תיאור גרוטסקי של קבוצת ישראלים מכוערים, כשהשטאנץ היה שבכל פעם שאדם בר סמכות היה "תופס אותם", היה מגיע הגיג הקבוע "אני פונה ללב שלך", שמציג חרטה מזויפת של ראש החבורה בפני הסמכות. בדרך כלל החרטה על אף זיופה הבוטה הייתה מתקבלת והחבורה הייתה משוחררת לדרכה. אני זוכרת איך בשיא העונה, נתקלתי ברכבת בקבוצת בני תשחורת שכשמאבטח בא להעיר להם הם "פנו ללב" שלו.

בסאטירה אמיתית הצופה לא אמור להרגיש הזדהות. כך למשל בסדרת המערכונים המצוינת, "הממלכה הקטנה", אם תרצו - ליטַל בריטן (שתורגמה בהצלחה ל"ישראלים" של מה קשור), ישנה דמות מקבילה לעלמה מעתוק. מדוברת בנערה שמנמנה ווולדנית שקוראים לה ויקי פולארד* , ואף אחד לא אמור לרצות לחקות אותה.
אגב אני שמה את הראש שלי שעד סוף העונה ליטל מעתוק תקבל השראה גם מויקי פולארד.




*(אני מודה, קצת קשה איתה בלי תרגום, שווה להשקיע, לנצל את ההזדמנות ולהתוודע ליתר הדמויות)

פשיטת רגל

כשאני אומרת שחברים צריך לדעת לבחור, אני חושבת על חברתי העורכת. העורכת, פרט לנדיבותה הקיצונית ויכולתיה החבריות הנדירות, היא גם קוראת עיתונים יסודית, שלא מפרידה מוץ מתבן, כולל מודעות אבל, כולל הכל. כך היא איתרה ברשימת פושטי הרגל את עמותת דור שלם דורש שלום.
הסימבוליקה ברורה ומתבקשת כל כך, שאני אפילו לא אטרח להקליד אותה.
הידיעה על השקיעה הסמלית הפנתה אותי לאחד מתחביבי המרכזיים - שיטוט באתרי gov.il. באתר האפוטרופוס הכללי ניתן למצוא את רשימת פושטי הרגל והחברות בפירוק, בקובצי אקסל נוחים לתפעול (אל תחמיצו את הכפתור "חפציבה"). בחיפוש הביטוי "דור" בקובץ, באמצעות הפונקציה החביבה קונטרול אף, ניתן לאתר ממצאים מעניינים בקשר לאחוז פושטי הרגל ברחובות טרומפלדור השונים ברחבי הארץ וברחוב בן אביגדור בתל אביב, שהוא רחוב מדליק שסובל ככל הנראה מקארמה בינונית.
ברשימת האקסל אגב, שם העמותה היא "דור שלם דורש שלו". מה שנכון, נכון.


צופית מן הצד

כנראה שלא רבים ראו אתמול את צופית גרנט אצל אברי גלעד. לפני שאפצח במניפסט הפמינסטי המתבקש, צריך להודות שמדובר בצעד יח"צני נואל. מי זוכר את העניין הזה היום, עם כל החיסולים והנסיעות של רוה"מ והרבנים המטרידים? האם לא נעשו די סרטים שמבהירים שהדרך הנכונה לצאת ממשבר תקשורתי היא ליצור אחד חדש? נו מילא.
הריאיון הזה כל כך הפעיל אותי, שאני מוכנה לכתוב לכבודו פוסט אקטואלי, קצר ועם מעט התחבטויות תוך כדי כתיבה. בדרך כלל אני כותבת לאורך זמן וגם מתזמנת את הפרסום מראש, כך שהפוסטים אף פעם לא באמת בני זמנם. חוץ מזה אני ממשיכה ומשפצת גם אחרי הפרסום, פונקציה שהייתי שמחה מאוד שתהיה לי גם בחיים.
הפולניות מחייבת להסביר שבגלל פרץ הספונטניות והשגעת התהיות יהיו ערוכות עוד פחות (לפחות בנתיים).

אני מתלבטת ביני לבין עצמי האם מין בתשלום הוא רע טהור, וחושבת על הדוגמנית המפורסמת ההיא, עליה אמרו שהיא גובה 2000$ ללילה. למרות זאת, אני מניחה שרוב מעניקות המסאז'ים למינהם למינהן, לאו דווקא נהנות מזכויות סוציאליות מופלגות.
גם אם אפשר להתווכח על הלגיטימיות של תעשיית המין, אין עוררין על כך שזנות ופארא-זנות זה לא בסטייל. הנה משהו מעניין שכתבה חנה בית הלחמי בעקבות פרשת סרן ארז אפרתי. היא הניחה לשאלת האונס, ותהתה מי רוצה להתחתן עם בחור שבחר לחגוג את נישואיו במועדון חשפנות. לפי ורד לי, האשם בלקוחות לא פחות מבסוחרים, בסרסורים וביתר בעלי המקצוע בתעשייה.
ועניין אחרון, הנה פוסט של דויד שמראה שלא רק נשים נפגעות מתעשיית המין, יש בה מקום לנצל גם אוכלוסיות מוחלשות נוספות.

תרבות ובידור

 
השבוע הייתי בבולימית תרבות גבוהה, מזל שהיה מספיק אקשן באח הגדול כדי שזה לא יפגום לי בתפיסה העצמית. התחלתי עם טרטיף, של תיאטרון גשר (נשארו לי כרטיסים במנוי שקיבלתי כמתנת פרידה מהעבודה הטובה בעולם, בדיעבד, בטח בדיעבד,בהווה אין עבודות טובות), ממנה יצאתי עם שתי תובנות: האחת מעט מבלבלת – חנה לסלאו מצחיקה אותי תמיד (אף אחד לא מושלם), אבל אני חוששת שהפכתי פמיניסטית/מודעת מדי מכדי להיות סובלנית לבדיחות ציצים בטח בתדירות בה הן נשמעות בטרטיף. השנייה - שיא ההצגה בעיני היה כשאלכסנדר סחרוביץ', שמגלם את טרטיף, הוריד את החולצה וחשף פלג גוף עליון שעיר למדי, בקהל נשמעו רחשים וצחקוקים ואני ביליתי את המשך ההצגה בתהייה האם אלכסנדר נוהג ללכת לים.


בהמשך השבוע גיליתי שבוואלה פתחו גלריה מקוונת. הם קוראים לה 1024(למה?) ולמרות שהיא מקוונת אי אפשר לעיין בתערוכות הקודמות שהוצגו בה (למה?). בכל אופן, יש שם תערוכה מדליקה, רוטרוספקטיבה של בחורה בשם הדס רשף, שמיד פיתחתי אליה גירל קראש. על העבודה "גברים" הדס אומרת "אי אפשר להישאר אדישים לקונפליקט שטמון בגבר שעיר ומושך". אסכם ואומר שהייתי רוצה לראות יותר גברים עם שערות על החזה בתוכניות ריאליטי.


החבר הכי מעורר קנאה שלי חי מעבר לים, הוא רקדן והחזה שלו שעיר כמו זה של גסטון, הרשע מהגרסה של דיסני לסיפור היפה והחיה (לא שאני מבינה באילו נסיבות רוצים שלא לצפות בקטע מתחילתו ועד סופו, אבל הפואנטה מגיעה לאחר כדקה וחמישים שניות מתחילת הסרטון). ברבים מבתי הספר היוקרתיים שבהם למד הוא ספג הערות שרק נשים בד"כ שומעות בעניין הגוף שלהן. לזכותו יאמר שהוא עמד בגבורה מול העקיצות והיום הוא והחזה הגברי שלו עושים חיל.
אפרופו חיל,  בבת שבע מעלים עכשיו שני מופעים, זה מכונה פרויקט 5. הכוריאוגרפיה בשני המופעים זהה ומיועדת לחמישה מבצעים. במופע האחד החמישה הם גברים, בשני החמש הן נשים. אפשר לבחור ואפשר, כמוני, ללכת לראות את שניהם (כרטיסים במתנה, חברים צריך לדעת לבחור). אני לא מצליחה לומר משהו שהוא לא בנאלי על החוויה של לראות את אותן התנועות מבוצעות באמצעות גוף של גבר ובאמצעות גוף של אישה, רק אומר שמאז אותו ערב אני הולכת וממלמלת לעצמי את הטקסטים החזקים משני הקטעים הראשונים (אחד מהם של בוקובסקי. מי שמתכנן לראות את המופע - מוטב לו שיקליק אחרי). למרות הבוסר, ולמרות שהבנות טובות פחות (אולי כי ראיתי את הבנים קודם, אז כל המהממות של הכוריאוגרפיה, והסאונד והטקסט והשלם העולה על סך חלקיו דבקה בהם), כדאי להזמין מישהו שאוהבים וללכת לראות. חוץ מזה, משיטוט באתר של בת שבע עולה שכל הרקדנים בלהקה נורא מושכים, כדאי להזמין מישהו שאוהבים וללכת לראות.

נ.ח.ת

אתמול גיליתי שמי שיכונה "חובש הכיפה הסרוגה" (ולו משום שהוא חובש לראשו כיפה סרוגה), קורא בלוגים. החובש הוא איש משכיל ועמוק, שאוכל את עגנון וחיים סבתו לארוחת בוקר. כמי שהפרעות הקשב מנעו ממנה לממש את תולעת הספרים שבתוכה, אנשים מהסוג הזה מעוררים בי יראת כבוד, שזה שם מכובס ונאה לרגשות נחיתות איומים. עוד נתונים שנדרשים בכדי להפנים את מידת ההפתעה שלי מהגילוי הם שאני לגמרי קונה את עניין העגלה המלאה, ושמדובר בבחור כה אדוק (ויש שיאמרו – חשוך), שהוא לא הולך להופעות של נשים.
אז מסתבר שהופעות של נשים לא, אבל ש.כהן מזגנים ומי שהוא כינה דויד ויהונתן – כן. הידיעה שגם הסבלני והמרוכז באדם מרשה לעצמו לקרוא את מה שממלא אותי רגשות אשם אינטלקטואליים (הגדיל והוסיף ידידי הדוקטורנט שכינה אותי קוראת בלוגים שלעולם לא תתמודד עם היידיגר, עם ידידים כאלה מי צריך וכ'ו), הייתה – כמו שאומרים היום – מעצימה. בארוחת הצהריים דיברנו על הבלוג של דויד שגרם לי לתהות מה בין כתיבה עסיסית וכתיבה מבריקה (בטעימה ראשונה, ובלתי ממצה, לא מצאתי את הבלוג עסיסי ומבריק, ועם זאת חובש הכיפה הפנה אותי לפוסטים הומואיים יותר, שעיני הכופרת שלי כבר ראו פרובוקטיביים מהם), ובסופה גיבשנו עמדה לפיה ככל שמדובר בבלוגים יש מקום לבלבול, ושבעצם בכלל לא תמיד אפשר להפריד ברק מעסיסיות (אשמח לשמוע עמדות נוספות..). איזו הקלה.


האישרור הסופי להיותי בסדר הגיע ימים מספר לאחר שהדוקטורנט מהסוגריים הודיע לי שאו בלוגים או היידיגר ואני חנה ארנדט כבר לא אהיה, או אז נשלח אלי מטעמו עותק של אמריקה לז'אן בודריאר (הניימדרופינג מפסיק ברגע זה). לשמחת האגו שלי, יכולתי מיד להשיב כי קראתי את הספר, תשובה שאיננה שקר גמור – קראתי את חלקו בתקופת הלימודים לתואר ראשון, כשהמרד הכי פרוע שהצלחתי ליזום היה קריאת ספרים שלא מופיעים בשום סיליבוס, הו החיים על הקצה.


באוניברסיטה כמו בתיכון, יש את הילדים החכמים, שמשתמשים באינטלקט שלהם כדי להתנשא על המקובלים (מי שלא מפנה עורף לתואר שלו בפסיכולוגיה היה אומר – מנגנון הגנה). הם אף פעם לא בחבר'ה, אבל הם חכמים מכדי להיות דחויים אמיתיים. הקריאה הראשונה של אמריקה הרגישה לי כמו להיקלע לשיחה עם בחור כזה. ובתור סטודנטית עצלה החלטתי שאני אהנהן בנימוס מול מי שמטרחן uמקפיד להפעיל כלפי אלימות סימבולית* מתונה אך קבועה, רק אם תצא לי מזה מחברת בחינה בסוף הסמסטר וסגרתי את הספר.


בכל אופן, החלטתי לתת לילד הדחוי עוד צ'אנס. למרבה המבוכה, התחלתי להתאהב בספר וגם הבנתי שמדובר בבלוג מודפס. הבחור עשה קוסט טו קוסט וכתב פוסטים – פרקים קצרצרים, זרם תודעה, שום טענה מורכבת או נימוק או הפניה. פתאום הרגשתי כל כך בסדר!


אולי מתפתח פה דפוס בעייתי, אבל את הספר הזה, לא רק שאני ממליצה לא לרכוש, אני גם לא חושבת שאני ממליצה לקרוא. אני חושדת שהצלחתי ליהנות ממנו הודות לצירוף מקרים נדיר של האישור מאת חובש הכיפה, הניסיון להוכיח את הדוקטורנט ופרץ של ריכוז שלא רגיל במחוזותיי.





*אני יודעת שהבטחתי שדי עם הניימדרופינג, אבל התבלבלתי בין בודריאר ובורדייה, ככה זה עם קוראות בלוגים.

אורי אקרא לו

בבלוג של אורי איילון יש תימה של עיסוק בזהות. מבחינתי ההרכב של אורי הוא כזה: 20% כריזמה 5% רגישות 15% מדליקוּת 10% מיניות מסעירה (הומאיות מעוררת סימני שאלה, אצלי לפחות) 5% עבר גל"צניקי (כתם שנשאר על הקיר) 15% שמאלנות מנותקת ומושכת כאחד 30% מהפכנות נחשונית של ממש.
בנובמבר הוא הפיץ אי-מייל ובו סיפר על אסופת כתביו שעומדת לצאת בפאנזין שייקרא החיים כנמשל 4 ויימכר בסלון מזל [רחוב סלמה 50, ת"א (הוא ציין במייל את העיר ת"א, כאילו יש באמת מקומות אחרים, מקסים)].
יש שני דברים שאני הולכת לעשות בעניין הזה, הראשון הוא להגיע בהקדם האפשרי לסלון מזל ולרכוש שם את הקובץ וגם מונקאפ שהוא הגרסא בת-הקיימא (כן כן) של הטמפון, והשני הוא לא להמליץ לרכוש את הקובץ בעצמכם.
אי ההמלצה היא בעקבות הכתבה בכלכליסט, על לורן וובר, שכתבה ספר על היתרונות שבקמצנות, כולל דוגמאות איומות כמו הבחירה שלה לקבל כאב ראש מרעב ולא לקנות סנדביץ' ברחוב והבחירה של אבא שלה לחמם את ביתם שבקונטיקט הקפואה לטמפרטורה של לא יותר מעשר מעלות. האמת היא שחוץ מהדוגמאות האלה היא ממש מדברת לעניין, על היתרונות שבלהיות פחות מפונק וכל מה שאנחנו כבר יודעים על צריכה.


לפני כמה שבועות התגלגל לידי פרוטוקול הדיון בועדת הכלכלה של הכנסת בעניין הקמת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, בחלק שבו חייקה גרוסמן התנגדה לשידור פרסומות בערוץ החדש היא השתמשה בביטוי השולי דאז "תרבות הצריכה" ויו"ר הוועדה ביקש שהיא תסביר למה הכוונה. היו זמנים. בכל אופן חייקה גרוסמן, המדליקה הזאת, אמרה שהיא חושבת שפרסומות זה רעיון גרוע מכיוון שהן מעודדות את האנשים לקנות דברים שהם לא צריכים, משום שמה שצריך - קונים ממילא. אף פעם לא חשבתי על זה באופן בהיר כל כך. בהמשך ישיר לכך, וכדי לסגור את כל הקצוות, גברת ובר (הלוואי שיש קשר למַכּס), ממליצה לקוראים שלא לרכוש את הספר, כי אם להשאיל אותו מספריה. ויש שיאמרו – כוכבת.


התחלה

השבוע נפרדתי מחברתי האקזוטית, היא נוסעת מזרחה, הביתה, לרגל ראש השנה הירחית, אני מספרת את זה כי ככה מרגיש לי קצת יותר בנוח לעשות בעת הזו רשימת הבטחות לשנה החדשה:

1. לקרוא יותר ולבהות פחות
2. לפחד פחות ולהגיד יותר
3. לקנות פחות ולהכין יותר
4. לחסוך יותר ולהתקמצן פחות
5. לנשום יותר ולהילחץ פחות
6. לתכנן יותר ולהתאכזב פחות
7. להתעמל יותר
8. לפתוח בלוג