איתנות

אתמול שודרה בעובדה כתבה של עמרי אסנהיים על "הנשים בחייו של רפאל איתן". כלומר, אסנהיים, בן תל עדשים, אם הסקתי נכון מהכתבה, הצליח לדבר עם אשתו הראשונה ושתי בנותיו של רפול. זה לא עניין של מה בכך, הן מעולם לא התראיינו (תמיד מעניין אותי מאיזה בוידעם שולפים את המרואיינים האלה, שפתאום מדברים בלי שום הקשר אקטואלי, ויותר משמעניין אותי איך נזכרים בהם, מעניין אותי למה הם מוכנים לדבר, נו שוין). במשך כל השבוע רצו בטלוויזיה פרומואים שדיברו על "הנשים בחיים" ועל "הסודות" - פרומואים שאמנם גרמו לי להתיישב לראות את התכנית, אבל עשו לאדם, לסיפור ולכתבה עוול משווע. ציפיתי לראות כתבה שתדבר על הוומנייזר שהסתתר בתוך האדם עם הסינוסים הסתומים תמיד, ולא כך היא. הכתבה הייתה בכלל כתבה על דור אחר, בזמן אחר, עם ערכים אחרים. על אנשים השרדותיים וחזקים, פיזית ונפשית. על משפחות שעסוקות בלשרוד ומוותרות לצורך כך על חום ורגשות.שתי הבנות שמתראיינות לכתבה כובשות. שתיהן נשים בוגרות, לא ממש מטופחות, כיאה לטייפקאסט. אחת מהן למדה עבודה סוציאלית, והיא מצהירה שהיא בוכה בשביל כל המשפחה והיא מקבלת את הסידור הזה. הסיפורים על איך מרים ורפול ידעו אחד את השני על מות ילדיהם (הם שכלו שניים) קורעי לב ומהממים בכמה שהם רחוקים מכל מה שאני יודעת על משפחה ורגשות. אריך פרום היה מתעלף.

הכתבה על עמרי אסנהיים היא "רומן רוסי" של כתבות הטלוויזיה. ההישרדותיות הזאת, שחזקה יותר מהכל, ובעיקר - יותר מהעצמי, קסומה בעיני. הקונטרסט היה חזק מול הכתבה ששודרה לאחר מכן, על קרקס שמופיעים בו חתולים, בטיזרים של לפני הפרסומות (לא ראיתי את הכתבה עצמה, בטקסט שהקדים אותה אילנה דיין דיברה על "מיצי וחבריו", וגם לי יש גבולות) נראו מפגינים אורבניים ורגישים זועמים על האכזריות שהמופע מצריך, לטענתם.

אני חושבת שהחוזק של הכתבה היה טמון גם בזה שהיא הייתה הפוכה לגמרי מהסנסציה שהובטחה בפרומואים. לא עסקו שם באישה האחרת באופן חודרני או רכלני. אסנהיים ניסה, יאמר לזכותו או לגנותו, אבל נסוג מהר מאוד (ייאמר לזכותו או לגנותו).
אני חושבת שכל מי שגדל ביישוב קטן יכול להבין למה.