אורי אקרא לו

בבלוג של אורי איילון יש תימה של עיסוק בזהות. מבחינתי ההרכב של אורי הוא כזה: 20% כריזמה 5% רגישות 15% מדליקוּת 10% מיניות מסעירה (הומאיות מעוררת סימני שאלה, אצלי לפחות) 5% עבר גל"צניקי (כתם שנשאר על הקיר) 15% שמאלנות מנותקת ומושכת כאחד 30% מהפכנות נחשונית של ממש.

בנובמבר הוא הפיץ אי-מייל ובו סיפר על אסופת כתביו שעומדת לצאת בפאנזין שייקרא החיים כנמשל 4 ויימכר בסלון מזל [רחוב סלמה 50, ת"א (הוא ציין במייל את העיר ת"א, כאילו יש באמת מקומות אחרים, מקסים)].

יש שני דברים שאני הולכת לעשות בעניין הזה, הראשון הוא להגיע בהקדם האפשרי לסלון מזל ולרכוש שם את הקובץ וגם מונקאפ שהוא הגרסא בת-הקיימא (כן כן) של הטמפון, והשני הוא לא להמליץ לרכוש את הקובץ בעצמכם.

אי ההמלצה היא בעקבות הכתבה בכלכליסט, על לורן וובר, שכתבה ספר על היתרונות שבקמצנות, כולל דוגמאות איומות כמו הבחירה שלה לקבל כאב ראש מרעב ולא לקנות סנדביץ' ברחוב והבחירה של אבא שלה לחמם את ביתם שבקונטיקט הקפואה לטמפרטורה של לא יותר מעשר מעלות. האמת היא שחוץ מהדוגמאות האלה היא ממש מדברת לעניין, על היתרונות שבלהיות פחות מפונק וכל מה שאנחנו כבר יודעים על צריכה.

לפני כמה שבועות התגלגל לידי פרוטוקול הדיון בועדת הכלכלה של הכנסת בעניין הקמת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, בחלק שבו חייקה גרוסמן התנגדה לשידור פרסומות בערוץ החדש היא השתמשה בביטוי השולי דאז "תרבות הצריכה" ויו"ר הוועדה ביקש שהיא תסביר למה הכוונה. היו זמנים. בכל אופן חייקה גרוסמן, המדליקה הזאת, אמרה שהיא חושבת שפרסומות זה רעיון גרוע מכיוון שהן מעודדות את האנשים לקנות דברים שהם לא צריכים, משום שמה שצריך - קונים ממילא. אף פעם לא חשבתי על זה באופן בהיר כל כך. בהמשך ישיר לכך, וכדי לסגור את כל הקצוות, גברת ובר (הלוואי שיש קשר למַכּס), ממליצה לקוראים שלא לרכוש את הספר, כי אם להשאיל אותו מספריה. ויש שיאמרו – כוכבת.