בדרכים

הרבה לפני שבע בבוקר, צפון השומרון. לא שבואדי ערה הכבישים הם תענוג גדול, אבל מרגע הפנייה לכיוון השומרון, הכבישים הופכים משובשים. למדתי מאבא שלי לצפות לנסיעת בלהות כששולי הכביש נקיים. זה מעיד שהסטייה מהנתיב היא מעשה שכיח, קצת אחרי שאני מבחינה בניקיון השוליים, המעקה מתעקם, זכר לפנייה שלא עלתה יפה. ביונדאי גץ מרגישים כל מהמורה בכביש וזה מוסיף לתחושה שאני תרה את הארץ. מי שרואה נוף בשבע בבוקר חייב להיות במצב רוח טוב. לפני כמה ימים קראתי בעמוד הניו-אייג' ב-nrg (חיפוש בגוגל שלא עלה יפה) ציטוט של הנרי דיויד ת'ורו שאומר שאדם נמדד באהבתו לבוקר ולאביב. אני אוהבת את הבוקר (גם אם שונאת את היקיצה, למרות שזה תופס לרוב שעות היממה) ועכשיו אביב. אני מקווה שזה ממקם אותי טוב במדד. הנוף הוא קלישאה מרגשת: עוצר נשימה ובתולי. אני אוהבת להסתכל בצידי הדרך, על שיחים ועשבים שצומחים בהם פרא ולחשוב שכף רגל לא דרכה שם במובן המילולי כבר המון זמן.

לעומת זאת כביש שש זב חוטם. שתילים מלאכותיים שעוד כמה שנים יתנו לשיות פותות כמוני את הרגשת הבתוליות והפרא מסודרים להפליא בצידי הכביש. סימני הקידוח בסלעים נראים בבירור. אני מסתכלת על חורשת העצים שנשתלה בין מחלף עין תות לעירון, הם צעירים ויפים ופורחים בסגול. אני לא יודעת איך קוראים להם, אני רק יודעת שלמרות הצבע זה לא סיגלון, שגם הפריחה שלו סגולה אבל העלווה שלו רחבה כמו של צאלון. אני מתביישת בעצמי בשם המורה רינה והחינוך ההתיישבותי כולו. ולמרות זאת הכביש יפה.

ג'קי לוי אמר בתוכנית המילה האחרונה בגלי צה"ל (הייתי רוצה להאזין למילה האחרונה בדרך קבע. גם משום שלרוב זו אופציה רדיופונית נעימה אבל בעיקר כי בטח נעים לדעת שבשעה 11 בבוקר, אפשר קצת לשחרר, לכבות את המוח במובן שאיננו מעליב), שמי שאומר שהכביש יפה הוא בור. אני לא מבינה בבורות, אני רק חושבת שהכי קל לחיות על ציר יפו-ירושלים ולהשתלח בכביש 6.

קצת לפני שבע והתנועה בכביש ערה. על פני חולפים לא מעט טנדרים על סטרואידים, עם פרונט מוגדל ומעוגל. אני לא מבינה מי רוצה לנסוע בכזה אוטו, ואולי זאת התולדה המתנשאת של החינוך ההתיישבותי שלי, יש גם חקלאים עם טעם פרחי, וזה בסדר, כנראה.
בשמונה אני מצליחה להשתחל לתל אביב, אני גמורה מהנהיגה ובאלנבי עוצרת בירוק. דווקא התייחסו אליי יפה. אני הייתי מתעצבנת עד צופרת + מחשבות שובניסטיות. עשר דקות של שיטוטי חניה נטולי אמונה ואני חותכת להרצל - רחוב הגורל שלי. אני מוצאת חניה מעולה וזוכה בבונוס, כל השטח הצמוד למדרכה שלפני חניית המזל מיועד לחניית דו-גלגליים וריק לחלוטין.

הפגישה שקבועה לי מתחילה בעשר והקדמתי, תיכננתי לשבת ולעבוד מהלאבאיט בגן החשמל, אבל אני רואה בדרך שפתחו סניף של סיטי בנחלת בנימין פינת יהודה הלוי ומחליטה לעודד את התחרות. העובדים נעימים, הקפה טעים, לסנדביץ' החביתה יש פוטנציאל (אצלי הוא לא מוצה). המקום ענק, מעוצב, ובנוי כמעט טוב: בפנים יש חלל מעולה למי שצריך לשבת ולעבוד, אבל הוא ממוקם אחרי המטבח השקוף, ומתאים רק למי שרוצה להתבשם מריח טיגון החביתה.

כשאני מסיימת את ענייני האורבניים אני ממהרת אל האוטו, יש לי עוד נסיעה ארוכה ואני מבינה שהעצבים שלי לא ערוכים לפקקים של סוף היום ביציאות מתל אביב. אני מגיעה אל חניית המאה ומגלה שאין מתנות חינם. אני משלמת על הכניסה הנוחה לחנייה בבוקר בזה שמישהו בחר להשאיר את הקטנוע שלו בצמוד לפרונט של הגץ שלי. השומר של בנק הפועלים מכוון אותי, מקרה קלאסי של פרה שרוצה להיניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק ואני מתרצה ומשתפת פעולה וגם מתמלאת רגשות אשם מהמחשבה האדנותית שאני שוברת לו את השגרה וכל הכבוד לי.

לא נהגתי כל כך עייפה מאז השירות הצבאי, הייתי לחוצת בית והייתי מוכנה לנהוג בשביל זה המון. ככה גיליתי למה כשסוטים מהשוליים בכביש החוף נשמעים רעשים מוזרים. זה מאוד אפקטיבי ומעורר גם את הנמנמן בנהגים.

בעקבות מייל שקיבלתי לקראת החג אני עושה סדר פסח במחשבות (את המייל קיבלתי ממישהי שכנראה שמגיעה לערוץ הניו-אייג' ב-nrg במכוון). ברדיו מנגנים את לך איתה של חנה רובינא, אני מקשיבה לפנדר (אף פעם לא הבנתי את הערגה לכלי הזה) וחושבת שמי שאחראי על הפס קול של החיים שלי לפעמים עושה עבודה בנאלית נורא.