לסיים עבודה זה עניין לא פשוט. כך הדבר גם במצבי, כשאני מסיימת תקופה קצובה בזמן, ככה שהפרידה היא בסך הכל חוויה נעימה. לקראת הסוף הכל פתאום מתגמד, ככה מצאתי לי אומץ להודיע שאני לוקחת חצי יום חופש, סתם בלי איזה סידור דחוף, סתם כדי לחיות כמו שתמיד קיוויתי - עם זמן לעצמי כשיש עוד אור בחוץ.
מסתבר שהתערוכה של צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב לאומנות לוהטת. מאז צ'יהולי לא ידענו כזאת תערוכה טרנדית. כמו תמיד, הייתי צריכה להקשיב לאמא שלי שאמרה לי ללכת זמן קצר לאחר שהתערוכה נפתחה, אבל אני חיכיתי לדיווחים ב"גלריה"*, וככה הגעתי לתערוכה כשהיא עמוסה לעייפה בקהל מבקרים רועש, קבוצות מודרכות וסתם אנשים שניצלו את המהומה כדי לדבר בטלפון בתוך חלל התצוגה (סיטואציה שקשה לי לשאת. בסך הכל פועם בי לב של ספרנית). זאת הסיבה שאני לא ממש יודעת מה להגיד על התערוכה עצמה. הפסלים אסתטיים, אלה שהצלחתי לראות מבעד להמון, לקבוצת הילדים, שהיו סקרנים וחמודים ולקבוצה שבה כולם מצוידים במקלות הליכה שהפכו לכיסאות. אבל לא היה בפסלים מספיק כדי להתגבר על הסבלנות שלי שפקעה מהר מתמיד.
כדי לקחת חלק במה שכולם מדברים עליו, לקחתי נשימה עמוקה ועמדתי בתור למיצג. זה בהחלט היה שווה את הכל. אל המיצג צריך לבוא בלי ידע מקדים, אחרת עלולים לפספס את החוויה הייחודית שהיא תוצר של פשטות הרעיון ודיוק הביצוע. המיצג מעורר מין רגש גולמי ילדותי ומקסים, שכל ההמולה והסדרנים העייפים שמזהירים שלא לחצות את הגבול שתוחם את המיצג, לא יכולים לו.
כדי לא לצאת פראיירית המשכתי גם לאגפים התחתונים של המוזיאון. אל התערוכות של ארם גרשוני ויורם רוזוב. התמונות של גרשוני מדויקות ומסעירות, אחת המדריכות במוזיאון הסבירה שהריאליזם שמאפיין את הציורים הוא תולדה של שעות ארוכות של רישום שהאמן מקדיש לכל יצירה (אני מקנאה בכל מי שיודע להקדיש שעות ארוכות למשהו. וגם בכל מי שיוצא לו מדויק). אהבתי במיוחד את השמחה הגדולה של המדריכה כשמישהי מהקבוצה חשבה שמדובר בצילומים. אל תחמיצו את העבודה "לחם ומים".
התערוכה של רוזוב נקראת נופים ואבני דרך. הציורים מעניינים ומעוררים מחשבה, אני נוטה להשתעמם מציורי נוף, ואצל רוזוב מצאתי עניין. מפה זה עלול להיות קצת כבד, אפשר לדלג לפסקה הבאה - כשמסתכלים מקרוב על העבודות רואים משיכות צבע בכל מיני כיוונים, אולי יש להן חלק באי הנוחות והממשות שמרגישים מולן. בעיני זה עובד טוב יותר דווקא בתמונות הנוף ה"נייטרליות" יותר ופחות בציורים של דימויים בעלי משמעות כמו נעליים צבאיות או תפוזים. אהבתי במיוחד את הטריפטיכון שבו הופיעו בסדר מפתיע ברושים מתקופות שונות בחייו של האמן.
עוד חוויה חשובה במוזיאון נגעה לכך היא שאני ממש אוהבת את הסגנון של המדריכות במוזיאון. כולו משדר "אמנם למדתי אומנות, אבל התבגרתי והיום אני יכולה להרשות לעצמי לקנות בקום איל פו". שזה בעצם כל מאוויי - ללמוד אומנות ולהיות בעלת יכולת לקנות בקום איל פו. לראשונה ראיתי מכנסי חיתול נאים ומחמיאים. הם היו של אנה קיי ולבשה אותם המדריכה ענת, שצירפה להם חולצת פסים מדליקה, כנראה מקום איל פו וקרדיגן שחור, למזלי, היא צירפה לכל השמחה הזאת מגפיים עם אבזמים גדולים והרבה יותר מדי שפיץ. מזל. אם היא גם הייתה מצליחה להסתובב בתערוכה של צדוק בן דוד וגם מתלבשת מושלם הייתי מתה מקנאה.
*אני לא מצרפת לינק, כי בכתבה יש ספוילר נוראי, בכלל כדאי להיזהר מכתבות על התערוכה, אם רוצים להיות מופתעים מהמיצג.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה