הרחבת תחום המאבק

בעקבות מחברת הציטטות, נתגלה אצלי גם פנקס, ששימש אותי לסידור המחשבות בזמן שקראתי את הרחבת תחום המאבק למישל וולבק. למרות שזה הרומן הראשון של וולבק, אני קראתי אותו אחרי החלקיקים האלמנטריים, המסעיר (ובמקרה שלי גם מדמיע). אני חושבת שסדר הקריאה שלי הוא הנכון, הרחבת תחום המאבק הוא פחות "רומני" מהחלקיקים, ויותר פורס את הרעיונות שהופכים את החלקיקים לחשוב ומדויק כל כך. בזה שהוא יותר שוטח את המשנה ופחות מספר סיפור, גם יש הקלה, כי יש מי שמפריע לו שוולבק לא כותב רומנים טובים. לי אף פעם לא היה אכפת. 

כשאני פוגשת אנשים שאני אוהבת או מעריכה שלא קראו את וולבק אני מיד פוצחת בנאום לפיו צריך להתחיל עם החלקיקים, להמשיך עם הרחבת תחום המאבק ואז עדיף שלא, אבל אי אפשר להימנע מלקרוא את פלטפורמה שהוא גם רומן גרוע יותר מהשניים הראשונים וגם הרעיונות שם מתחילים להתפזר. את יתר כתביו לא קראתי, מתוך ההבנה שוולבק לוקח לי את התמימות והרבה יותר קשה להתהלך בעולם הזה אחרי שקוראים אותו.

גם חובש הכיפה לא נמלט מהנאום הוולבקי שלי. כשהוא החזיר לי את העותק שלי של החלקיקים (זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא יצא את הספרייה שלי, ברכות לי על היכולת לשחרר) הוא אמר שהוא מבין ממה אני נסערת, אבל שהוא לא מרגיש שהדברים נוגעים לעולם שלו. נעלבתי, אני לא יודעת אם זה בגלל שהאמירה מתנשאת, או משום שרגשות הנחיתות אצלי מובנים. אני לא מצליחה להיזכר איפה קראתי ומי כתב שהתשובה לוולבק היא הדת, ולכן אני לא מצליחה להעביר המסר הזה באופן עמוק יותר, בכל אופן, החיפוש אחר המאמר העלום ההוא הזכיר לי את הרשימה המבריקה של אריק גלסנר, וגם זה משהו.

בפנקס רשמתי רק תחילות וסיומות של קטעים, בתוספת מספר העמוד בספר. אני לא יודעת אם זה היה מתוך עצלנות או עומס, אבל אולי משהו בתיעוד הלא מושקע של מה שמוצא חן בעיני ברגע מסוים, הפך את הדברים לפחות מעוררים בקריאה ממרחק של שנים. אני אצטט ואז אנסה לדייק את הדברים.

עמ' 95: "בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף...כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם או אף פעם לא...זה מה שמכנים "חוק השוק"... במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם הון עתק; אחרים מבוססים בכלכלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים אירוטים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובדידות. הליברליזם הכלכלי הוא הרחבת תחום המאבק, ההרחבה שלו בכל הגילים ובכל המעמדות החברתיים...יש כאלה שזוכים בכל העולמות; אחרים מפסידים באחד מהם; אחרים מפסידים בשניהם. חברות מתחרות על כמה צעירים מקצועיים; הנשים מתחרות על כמה גברים צעירים; הגברים מתחרים על כמה נשים צעירות; הרבה מהומה והרבה התרגשות."

עמ' 97: "קניית מיטה, בימינו, מערימה למעשה קשיים נכבדים, שבהחלט יכולים להוביל להתאבדות... מבין כל הרהיטים, המיטה מציבה בעיה מיוחדת, וכאובה ביותר. אם מתחשבים בדעת המוכר אז צריך לקנות מיטה כפולה, בין אם היא שימושית ובין אם לא, בין אם יש מספיק מקום לשים אותה ובין אם לא. לקנות מיטת יחיד זה להצהיר בפומבי שאין לך חיי מין, ושלא נראה שיהיה לך בעתיד הקרוב וגם לא הרחוק (כי מיטות מחזיקות זמן רב בימינו, הרבה מעבר לתקופת האחריות...המיטות מחזיקות מעמד יותר מהנישואים, זה ידוע.)"

עמ' 108: "האהבה היא תופעה נדירה, מלאכותית ומאוחרת, שיכולה לפרוח רק בתנאים נפשיים מיוחדים שרק לעתים נדירות מתקיימים יחדיו, ושמכל הבחינות מנוגדים לחופש המוסר המאפיין את התקופה המודרנית...האהבה, כמו התמימות וכמו היכולת לשגות באשליות, כמו הנטייה לתמצת את מיכלול המין לכלל יצור נאהב אחד, שורדת לעתים נדירות שנה אחת של נוודות מינית, אף פעם לא שנתיים. למעשה, ההתנסויות המיניות הרצופות שמצטברות במהלך גיל ההתבגרות מכרסמות והורסות במהירות כל אפשרות להטיל סדר רגשי ורומנטי...כשמזדקנים נעשים פחות מצודדים, ולכן נעשים מרירים. מקנאים בצעירים, ולכן שונאים אותם. השינאה הזאת, שנידונה להישאר כמוסה, נעשית ארסית וצורבת יותר ויותר; ואז היא נחלשת וכבה, כמו שהכל כבה. נשארים רק מרירות וגועל, מחלה והציפייה למוות."

עמ' 141: "...אני לא מבין, למעשה, איך אנשים מצליחים לחיות. נדמה לי שכולם צריכים להיות אומללים...אנחנו חיים בעולם כל כך פשוט. יש שיטה שמבוססת על שליטה, כסף ופחד – שיטה גברית בעיקרה, שנקרא לה מארס; יש שיטה נשית שמבוססת על פיתוי וסקס, שנקרא לה ונוס. וזה הכל. האם אפשר לחיות ולדעת שאין שום דבר נוסף?"

הגם שאני מבינה מה מצא חן בעיני דווקא בציטוטים האלה, אני מצליחה להתחבר ולהתרגש רק מצירופי מלים, אפילו לא למשפטים שלמים מתוך הקטעים הנבחרים. וזה לא שהעולם שלי היום שונה משמעותית מהעולם שבו בחרתי את הטקסטים. העולם החיצוני די דומה בסך הכל, אורח החיים, האנשים המשמעותיים בחיים שלי. אולי התפיסה שלי שונה מהותית? אולי פשוט בחרתי לא טוב.

עצוב לי להיפרד מהנאום הוולבקי. אבל אולי דווקא עכשיו אני אתלבט הרבה פחות ובפעם הבאה כשאתקל באפשרות של אי לא אחזיר אותו שוב בעצב למדף בחנות, ואומר לעצמי שעד ששמרתי על נדר אחד בחיים שלי, חבל להתיר אותו. זה בטוח יקל עלי כשיהיו מבצעים של הוצאת בבל.

מוזר לבחון מחדש את הדברים שכל כך ברור שהם חלק ממני וממה שאני אוהבת. הטקסט היחידי שאני מסוגלת לחפור עליו באותה התרגשות הוא העיר הגדולה וחיי הנפש (זה לינק מעובד באנגלית, אני קראתי בעברית בקובץ בהוצאת רסלינג) של גיאורג זימל. אם ללמוד ממה שקרה בעיון המחודש בוולבק, נראה לי שאני צריכה להתרחק ממנו לאיזו תקופה ולהפסיק לשאול שאלות. די לי בשברון לב אחד לעת הזו.

מי שבכל זאת רוצה לשים את נפשו בכפו יכול להתחיל מהרשימה של דרור בורנשטיין על המאמר, טיזר מעולה לקראת ההתאהבות בזימל.

עדכון – נאלצתי לעיין שוב בקטעים, ותודה לבלוגר, הפלטפורמה שמחקה לי את כל הטקסט ברגע שסיימתי אותו ולימדה אותי לא לסמוך על אף אחד. הרשימה האבודה כמובן הייתה טובה הרבה יותר. בכל אופן, בקריאה נוספת הרגשתי הרבה פחות ניכור כלפי מה שמצוטט לעיל. כנראה שכמו תמיד מישל, זה לא אתה, זו אני.