בעוד שבועות ספורים החיים שלי ישתנו מן הקצה אל הקצה. רוצה לומר, ישתנו הדברים הטכניים שהפכו להיות הקווים העבים שמשרטטים את החיים: איפה את גרה? מה את עושה? בגלל הזמן המועט שנשאר לי לחיות בדירה הזאת, בעיר הזאת, במקום העבודה הזה - קצת הרמתי ידיים. נכנעתי ללופ – קימה עצלה מהמיטה, גרירת רגליים לעבודה, קצת מטלות, קצת חיי חברה, קצת לקרוא בלוגים במקום לעבוד, קצת להרגיש אשמה/עצלנית/מוערכת יתר על המידה, חזרה הביתה, בישולים או ספר או לקרוא משהו מעניין שמישהו שלח במייל ולא הספקתי לקרוא בזמן העבודה או סופרנוס או מד-מן או האח הגדול או לדבר בטלפון עם חברים מחיים אחרים. כבר לא קצת לצאת, לראות סרט, הצגה, תערוכה. להיכנס להתקלח, ללכת לישון מאוחר מדי בלי סיבה, לקום בעצלות מהמיטה, להבין שגם היום אני אספיק הרבה וארגיש מעט. לפני שהבנתי שגם פה הבית שלי לא יקום, היו הרבה יותר פסיקים והרבה פחות או.
על הכריכה של "המין השני" בהוצאת בבל מופיעה סימון דה-בובואר במנח ראש שמשדר עוצמה ועדינות. היא מחייכת חיוך בדיוק במידה ומדגימה עד כמה חניכיים הן איבר בלתי מוערך. שאלת ה"לאישה" החביבה עלי היא איזה איבר היית מתקנת בגוף שלך (שאלה ששואלים רק בלשון נקבה), אני הייתי מבקשת יותר חניכיים. או פחות שפתיים (הייתי מתה).
חניכיים בצד, בכרך הראשון של הספר, היא עוסקת במיתוסים על נשים (כולל בעיקר תיאורי וסת למיניהם, כדאי להתעמק בחלק הזה רק אם מתכננים לספר צ'יזבטים בטיול של התנועה) וגם במה שהיא מכנה "העובדות", כלומר המהלכים שמיצבו את האישה במקום העגום שבו היא נמצאת גם היום. אני חייבת להודות שההצבה של המרכאות משני צידי העובדות נעשתה לגמרי מתוך שטיק פוסט מודרני. אני בכלל מקדשת כל מילה בחלק הראשון של הספר, לרבות את אלה שעוסקות בנחיתות הכלכלית שנכפתה על נשים, שבמידה רבה האתגר הפיננסי הגדול שהונח לפניהן (ובעצם מונח לפניהן), הוא לתפוס בחור מסודר. לתפוס!
מעניין אם דה-בובאר תיארה לעצמה איזה שפיל רחב לתמרונים ושאלות (כלומר, לדיכאון), ייווצר בחייהן של נשים שתבחרנה בפרנסה עצמאית.
*נוט טו סלף - השתמשת בפוסט אחד במלים הבאות: שטיק, שפיל. בסוף יעלו על זה שאת דודה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה