נ.ח.ת

אתמול גיליתי שמי שיכונה "חובש הכיפה הסרוגה" (ולו משום שהוא חובש לראשו כיפה סרוגה), קורא בלוגים. החובש הוא איש משכיל ועמוק, שאוכל את עגנון וחיים סבתו לארוחת בוקר. כמי שהפרעות הקשב מנעו ממנה לממש את תולעת הספרים שבתוכה, אנשים מהסוג הזה מעוררים בי יראת כבוד, שזה שם מכובס ונאה לרגשות נחיתות איומים. עוד נתונים שנדרשים בכדי להפנים את מידת ההפתעה שלי מהגילוי הם שאני לגמרי קונה את עניין העגלה המלאה, ושמדובר בבחור כה אדוק (ויש שיאמרו – חשוך), שהוא לא הולך להופעות של נשים.

אז מסתבר שהופעות של נשים לא, אבל ש.כהן מזגנים ומי שהוא כינה דויד ויהונתן – כן. הידיעה שגם הסבלני והמרוכז באדם מרשה לעצמו לקרוא את מה שממלא אותי רגשות אשם אינטלקטואליים (הגדיל והוסיף ידידי הדוקטורנט שכינה אותי קוראת בלוגים שלעולם לא תתמודד עם היידיגר, עם ידידים כאלה מי צריך וכ'ו), הייתה – כמו שאומרים היום – מעצימה. בארוחת הצהריים דיברנו על הבלוג של דויד שגרם לי לתהות מה בין כתיבה עסיסית וכתיבה מבריקה (בטעימה ראשונה, ובלתי ממצה, לא מצאתי את הבלוג עסיסי ומבריק, ועם זאת חובש הכיפה הפנה אותי לפוסטים הומואיים יותר, שעיני הכופרת שלי כבר ראו פרובוקטיביים מהם), ובסופה גיבשנו עמדה לפיה ככל שמדובר בבלוגים יש מקום לבלבול, ושבעצם בכלל לא תמיד אפשר להפריד ברק מעסיסיות (אשמח לשמוע עמדות נוספות..). איזו הקלה.

האישרור הסופי להיותי בסדר הגיע ימים מספר לאחר שהדוקטורנט מהסוגריים הודיע לי שאו בלוגים או היידיגר ואני חנה ארנדט כבר לא אהיה, או אז נשלח אלי מטעמו עותק של אמריקה לז'אן בודריאר (הניימדרופינג מפסיק ברגע זה). לשמחת האגו שלי, יכולתי מיד להשיב כי קראתי את הספר, תשובה שאיננה שקר גמור – קראתי את חלקו בתקופת הלימודים לתואר ראשון, כשהמרד הכי פרוע שהצלחתי ליזום היה קריאת ספרים שלא מופיעים בשום סיליבוס, הו החיים על הקצה.

באוניברסיטה כמו בתיכון, יש את הילדים החכמים, שמשתמשים באינטלקט שלהם כדי להתנשא על המקובלים (מי שלא מפנה עורף לתואר שלו בפסיכולוגיה היה אומר – מנגנון הגנה). הם אף פעם לא בחבר'ה, אבל הם חכמים מכדי להיות דחויים אמיתיים. הקריאה הראשונה של אמריקה הרגישה לי כמו להיקלע לשיחה עם בחור כזה. ובתור סטודנטית עצלה החלטתי שאני אהנהן בנימוס מול מי שמטרחן uמקפיד להפעיל כלפי אלימות סימבולית* מתונה אך קבועה, רק אם תצא לי מזה מחברת בחינה בסוף הסמסטר וסגרתי את הספר.

בכל אופן, החלטתי לתת לילד הדחוי עוד צ'אנס. למרבה המבוכה, התחלתי להתאהב בספר וגם הבנתי שמדובר בבלוג מודפס. הבחור עשה קוסט טו קוסט וכתב פוסטים – פרקים קצרצרים, זרם תודעה, שום טענה מורכבת או נימוק או הפניה. פתאום הרגשתי כל כך בסדר!

אולי מתפתח פה דפוס בעייתי, אבל את הספר הזה, לא רק שאני ממליצה לא לרכוש, אני גם לא חושבת שאני ממליצה לקרוא. אני חושדת שהצלחתי ליהנות ממנו הודות לצירוף מקרים נדיר של האישור מאת חובש הכיפה, הניסיון להוכיח את הדוקטורנט ופרץ של ריכוז שלא רגיל במחוזותיי.

*אני יודעת שהבטחתי שדי עם הניימדרופינג, אבל התבלבלתי בין בודריאר ובורדייה, ככה זה עם קוראות בלוגים.