בפעם הבאה שיש לך שעה פנויה

לסיים עבודה זה עניין לא פשוט. כך הדבר גם במצבי, כשאני מסיימת תקופה קצובה בזמן, ככה שהפרידה היא בסך הכל חוויה נעימה. לקראת הסוף הכל פתאום מתגמד, ככה מצאתי לי אומץ להודיע שאני לוקחת חצי יום חופש, סתם בלי איזה סידור דחוף, סתם כדי לחיות כמו שתמיד קיוויתי - עם זמן לעצמי כשיש עוד אור בחוץ.

מסתבר שהתערוכה של צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב לאומנות לוהטת. מאז צ'יהולי לא ידענו כזאת תערוכה טרנדית. כמו תמיד, הייתי צריכה להקשיב לאמא שלי שאמרה לי ללכת זמן קצר לאחר שהתערוכה נפתחה, אבל אני חיכיתי לדיווחים ב"גלריה"*, וככה הגעתי לתערוכה כשהיא עמוסה לעייפה בקהל מבקרים רועש, קבוצות מודרכות וסתם אנשים שניצלו את המהומה כדי לדבר בטלפון בתוך חלל התצוגה (סיטואציה שקשה לי לשאת. בסך הכל פועם בי לב של ספרנית). זאת הסיבה שאני לא ממש יודעת מה להגיד על התערוכה עצמה. הפסלים אסתטיים, אלה שהצלחתי לראות מבעד להמון, לקבוצת הילדים, שהיו סקרנים וחמודים ולקבוצה שבה כולם מצוידים במקלות הליכה שהפכו לכיסאות. אבל לא היה בפסלים מספיק כדי להתגבר על הסבלנות שלי שפקעה מהר מתמיד.

כדי לקחת חלק במה שכולם מדברים עליו, לקחתי נשימה עמוקה ועמדתי בתור למיצג. זה בהחלט היה שווה את הכל. אל המיצג צריך לבוא בלי ידע מקדים, אחרת עלולים לפספס את החוויה הייחודית שהיא תוצר של פשטות הרעיון ודיוק הביצוע. המיצג מעורר מין רגש גולמי ילדותי ומקסים, שכל ההמולה והסדרנים העייפים שמזהירים שלא לחצות את הגבול שתוחם את המיצג, לא יכולים לו.

כדי לא לצאת פראיירית המשכתי גם לאגפים התחתונים של המוזיאון. אל התערוכות של ארם גרשוני ויורם רוזוב. התמונות של גרשוני מדויקות ומסעירות, אחת המדריכות במוזיאון הסבירה שהריאליזם שמאפיין את הציורים הוא תולדה של שעות ארוכות של רישום שהאמן מקדיש לכל יצירה (אני מקנאה בכל מי שיודע להקדיש שעות ארוכות למשהו. וגם בכל מי שיוצא לו מדויק). אהבתי במיוחד את השמחה הגדולה של המדריכה כשמישהי מהקבוצה חשבה שמדובר בצילומים. אל תחמיצו את העבודה "לחם ומים".

התערוכה של רוזוב נקראת נופים ואבני דרך. הציורים מעניינים ומעוררים מחשבה, אני נוטה להשתעמם מציורי נוף, ואצל רוזוב מצאתי עניין. מפה זה עלול להיות קצת כבד, אפשר לדלג לפסקה הבאה - כשמסתכלים מקרוב על העבודות רואים משיכות צבע בכל מיני כיוונים, אולי יש להן חלק באי הנוחות והממשות שמרגישים מולן. בעיני זה עובד טוב יותר דווקא בתמונות הנוף ה"נייטרליות" יותר ופחות בציורים של דימויים בעלי משמעות כמו נעליים צבאיות או תפוזים. אהבתי במיוחד את הטריפטיכון שבו הופיעו בסדר מפתיע ברושים מתקופות שונות בחייו של האמן.

עוד חוויה חשובה במוזיאון נגעה לכך היא שאני ממש אוהבת את הסגנון של המדריכות במוזיאון. כולו משדר "אמנם למדתי אומנות, אבל התבגרתי והיום אני יכולה להרשות לעצמי לקנות בקום איל פו". שזה בעצם כל מאוויי - ללמוד אומנות ולהיות בעלת יכולת לקנות בקום איל פו. לראשונה ראיתי מכנסי חיתול נאים ומחמיאים. הם היו של אנה קיי ולבשה אותם המדריכה ענת, שצירפה להם חולצת פסים מדליקה, כנראה מקום איל פו וקרדיגן שחור, למזלי, היא צירפה לכל השמחה הזאת מגפיים עם אבזמים גדולים והרבה יותר מדי שפיץ. מזל. אם היא גם הייתה מצליחה להסתובב בתערוכה של צדוק בן דוד וגם מתלבשת מושלם הייתי מתה מקנאה.

*אני לא מצרפת לינק, כי בכתבה יש ספוילר נוראי, בכלל כדאי להיזהר מכתבות על התערוכה, אם רוצים להיות מופתעים מהמיצג.

לא את

אני רואה ארץ נהדרת. כמעט תמיד. בעונה הזאת אני צופה אגב דפדוף במוספי סוף השבוע. אחת הדוגמאות בהן אני משתמשת בנאומי שעניינם מדוע העונה הנוכחית של התכנית גרועה במיוחד היא המערכונים בכיכובה של ליטל מעתוק, ילדת בית הספר הפרחית. בעונות קודמות הדבר היחידי שיכולת להיות בטוחה לגביו היה מערכון הרומנים בסוף התוכנית, או המערכון על מצוקת הדירות השכורות בת"א, העונה הזו התגבשה מתכונות של מספר מערכונים קבועים ופאנל אחד או שניים, בעיני זה מעיד על מצוקה קלה בתחום הרעיוני.
במערכונים הקבועים גם השטיקים קבועים, כך למשל מדי מערכון ליטל מעתוק עושה למורה שיגועים ומבקשת ממנה בקשה לגיטימית לכאורה באמצע השיעור, כשהמורה מתירה לה לעשות כן, ליטל "מפתיעה" את הצופים והכיתה - כשמתירים לה להוציא פרי היא שולפת אבטיח (בהשראת הסרטון הזה, הבעות הפנים של הנער שמתרגש מהתעלול שהוא הולךלבצע ממיסות. בא לי לתת לו את כל המחברות שלי לקראת המבחן.), כשמאפשרים לה לנגב, לאחר ששפכה מים על השולחן, היא מוציאה צלחת חומוס ענקית. אכן משעשע בפעם הראשונה השנייה והשלישית.

היום מסתבר שתלמידי בית הספר התיכון ע"ש יצחק רבין בבאר שבע, שם צולמו המערכונים, מחקו את השם "רבין" משלט בית הספר, וכתבו בגרפיטי במקומו "מעתוק", בדומה למעשיה של ליטל במערכון הראשון בסדרה. בודריאר היה קורא לזה סימולקרה.
אני חושבת שאחת הבעיות המרכזיות של ארץ נהדרת, ככל שמתקדמות העונות, היא שבמקום להיות סאטירה חדה ומעוררת מחשבה, היא הופכת למין סוכנת חיברות, שמאשררת התנהגויות גבוליות. ככה היה גם במערכון ה"פילוסים" בעונה קודמת. על פניו המערכון הציג תיאור גרוטסקי של קבוצת ישראלים מכוערים, כשהשטאנץ היה שבכל פעם שאדם בר סמכות היה "תופס אותם", היה מגיע הגיג הקבוע "אני פונה ללב שלך", שמציג חרטה מזויפת של ראש החבורה בפני הסמכות. בדרך כלל החרטה על אף זיופה הבוטה הייתה מתקבלת והחבורה הייתה משוחררת לדרכה. אני זוכרת איך בשיא העונה, נתקלתי ברכבת בקבוצת בני תשחורת שכשמאבטח בא להעיר להם הם "פנו ללב" שלו.

בסאטירה אמיתית הצופה לא אמור להרגיש הזדהות. כך למשל בסדרת המערכונים המצוינת, "הממלכה הקטנה", אם תרצו - ליטַל בריטן (שתורגמה בהצלחה ל"ישראלים" של מה קשור), ישנה דמות מקבילה לעלמה מעתוק. מדוברת בנערה שמנמנה ווולדנית שקוראים לה ויקי פולארד* , ואף אחד לא אמור לרצות לחקות אותה.
אגב אני שמה את הראש שלי שעד סוף העונה ליטל מעתוק תקבל השראה גם מויקי פולארד.




*(אני מודה, קצת קשה איתה בלי תרגום, שווה להשקיע, לנצל את ההזדמנות ולהתוודע ליתר הדמויות)

פשיטת רגל

כשאני אומרת שחברים צריך לדעת לבחור, אני חושבת על חברתי העורכת. העורכת, פרט לנדיבותה הקיצונית ויכולתיה החבריות הנדירות, היא גם קוראת עיתונים יסודית, שלא מפרידה מוץ מתבן, כולל מודעות אבל, כולל הכל. כך היא איתרה ברשימת פושטי הרגל את עמותת דור שלם דורש שלום.
הסימבוליקה ברורה ומתבקשת כל כך, שאני אפילו לא אטרח להקליד אותה.
הידיעה על השקיעה הסמלית הפנתה אותי לאחד מתחביבי המרכזיים - שיטוט באתרי gov.il. באתר האפוטרופוס הכללי ניתן למצוא את רשימת פושטי הרגל והחברות בפירוק, בקובצי אקסל נוחים לתפעול (אל תחמיצו את הכפתור "חפציבה"). בחיפוש הביטוי "דור" בקובץ, באמצעות הפונקציה החביבה קונטרול אף, ניתן לאתר ממצאים מעניינים בקשר לאחוז פושטי הרגל ברחובות טרומפלדור השונים ברחבי הארץ וברחוב בן אביגדור בתל אביב, שהוא רחוב מדליק שסובל ככל הנראה מקארמה בינונית.
ברשימת האקסל אגב, שם העמותה היא "דור שלם דורש שלו". מה שנכון, נכון.

צופית מן הצד

כנראה שלא רבים ראו אתמול את צופית גרנט אצל אברי גלעד. לפני שאפצח במניפסט הפמינסטי המתבקש, צריך להודות שמדובר בצעד יח"צני נואל. מי זוכר את העניין הזה היום, עם כל החיסולים והנסיעות של רוה"מ והרבנים המטרידים? האם לא נעשו די סרטים שמבהירים שהדרך הנכונה לצאת ממשבר תקשורתי היא ליצור אחד חדש? נו מילא.
הריאיון הזה כל כך הפעיל אותי, שאני מוכנה לכתוב לכבודו פוסט אקטואלי, קצר ועם מעט התחבטויות תוך כדי כתיבה. בדרך כלל אני כותבת לאורך זמן וגם מתזמנת את הפרסום מראש, כך שהפוסטים אף פעם לא באמת בני זמנם. חוץ מזה אני ממשיכה ומשפצת גם אחרי הפרסום, פונקציה שהייתי שמחה מאוד שתהיה לי גם בחיים.
הפולניות מחייבת להסביר שבגלל פרץ הספונטניות והשגעת התהיות יהיו ערוכות עוד פחות (לפחות בנתיים).

אני מתלבטת ביני לבין עצמי האם מין בתשלום הוא רע טהור, וחושבת על הדוגמנית המפורסמת ההיא, עליה אמרו שהיא גובה 2000$ ללילה. למרות זאת, אני מניחה שרוב מעניקות המסאז'ים למינהם למינהן, לאו דווקא נהנות מזכויות סוציאליות מופלגות.
גם אם אפשר להתווכח על הלגיטימיות של תעשיית המין, אין עוררין על כך שזנות ופארא-זנות זה לא בסטייל. הנה משהו מעניין שכתבה חנה בית הלחמי בעקבות פרשת סרן ארז אפרתי. היא הניחה לשאלת האונס, ותהתה מי רוצה להתחתן עם בחור שבחר לחגוג את נישואיו במועדון חשפנות. לפי ורד לי, האשם בלקוחות לא פחות מבסוחרים, בסרסורים וביתר בעלי המקצוע בתעשייה.
ועניין אחרון, הנה פוסט של דויד שמראה שלא רק נשים נפגעות מתעשיית המין, יש בה מקום לנצל גם אוכלוסיות מוחלשות נוספות.

תרבות ובידור

 
השבוע הייתי בבולימית תרבות גבוהה, מזל שהיה מספיק אקשן באח הגדול כדי שזה לא יפגום לי בתפיסה העצמית. התחלתי עם טרטיף, של תיאטרון גשר (נשארו לי כרטיסים במנוי שקיבלתי כמתנת פרידה מהעבודה הטובה בעולם, בדיעבד, בטח בדיעבד,בהווה אין עבודות טובות), ממנה יצאתי עם שתי תובנות: האחת מעט מבלבלת – חנה לסלאו מצחיקה אותי תמיד (אף אחד לא מושלם), אבל אני חוששת שהפכתי פמיניסטית/מודעת מדי מכדי להיות סובלנית לבדיחות ציצים בטח בתדירות בה הן נשמעות בטרטיף. השנייה - שיא ההצגה בעיני היה כשאלכסנדר סחרוביץ', שמגלם את טרטיף, הוריד את החולצה וחשף פלג גוף עליון שעיר למדי, בקהל נשמעו רחשים וצחקוקים ואני ביליתי את המשך ההצגה בתהייה האם אלכסנדר נוהג ללכת לים.


בהמשך השבוע גיליתי שבוואלה פתחו גלריה מקוונת. הם קוראים לה 1024(למה?) ולמרות שהיא מקוונת אי אפשר לעיין בתערוכות הקודמות שהוצגו בה (למה?). בכל אופן, יש שם תערוכה מדליקה, רוטרוספקטיבה של בחורה בשם הדס רשף, שמיד פיתחתי אליה גירל קראש. על העבודה "גברים" הדס אומרת "אי אפשר להישאר אדישים לקונפליקט שטמון בגבר שעיר ומושך". אסכם ואומר שהייתי רוצה לראות יותר גברים עם שערות על החזה בתוכניות ריאליטי.


החבר הכי מעורר קנאה שלי חי מעבר לים, הוא רקדן והחזה שלו שעיר כמו זה של גסטון, הרשע מהגרסה של דיסני לסיפור היפה והחיה (לא שאני מבינה באילו נסיבות רוצים שלא לצפות בקטע מתחילתו ועד סופו, אבל הפואנטה מגיעה לאחר כדקה וחמישים שניות מתחילת הסרטון). ברבים מבתי הספר היוקרתיים שבהם למד הוא ספג הערות שרק נשים בד"כ שומעות בעניין הגוף שלהן. לזכותו יאמר שהוא עמד בגבורה מול העקיצות והיום הוא והחזה הגברי שלו עושים חיל.
אפרופו חיל,  בבת שבע מעלים עכשיו שני מופעים, זה מכונה פרויקט 5. הכוריאוגרפיה בשני המופעים זהה ומיועדת לחמישה מבצעים. במופע האחד החמישה הם גברים, בשני החמש הן נשים. אפשר לבחור ואפשר, כמוני, ללכת לראות את שניהם (כרטיסים במתנה, חברים צריך לדעת לבחור). אני לא מצליחה לומר משהו שהוא לא בנאלי על החוויה של לראות את אותן התנועות מבוצעות באמצעות גוף של גבר ובאמצעות גוף של אישה, רק אומר שמאז אותו ערב אני הולכת וממלמלת לעצמי את הטקסטים החזקים משני הקטעים הראשונים (אחד מהם של בוקובסקי. מי שמתכנן לראות את המופע - מוטב לו שיקליק אחרי). למרות הבוסר, ולמרות שהבנות טובות פחות (אולי כי ראיתי את הבנים קודם, אז כל המהממות של הכוריאוגרפיה, והסאונד והטקסט והשלם העולה על סך חלקיו דבקה בהם), כדאי להזמין מישהו שאוהבים וללכת לראות. חוץ מזה, משיטוט באתר של בת שבע עולה שכל הרקדנים בלהקה נורא מושכים, כדאי להזמין מישהו שאוהבים וללכת לראות.

נ.ח.ת

אתמול גיליתי שמי שיכונה "חובש הכיפה הסרוגה" (ולו משום שהוא חובש לראשו כיפה סרוגה), קורא בלוגים. החובש הוא איש משכיל ועמוק, שאוכל את עגנון וחיים סבתו לארוחת בוקר. כמי שהפרעות הקשב מנעו ממנה לממש את תולעת הספרים שבתוכה, אנשים מהסוג הזה מעוררים בי יראת כבוד, שזה שם מכובס ונאה לרגשות נחיתות איומים. עוד נתונים שנדרשים בכדי להפנים את מידת ההפתעה שלי מהגילוי הם שאני לגמרי קונה את עניין העגלה המלאה, ושמדובר בבחור כה אדוק (ויש שיאמרו – חשוך), שהוא לא הולך להופעות של נשים.

אז מסתבר שהופעות של נשים לא, אבל ש.כהן מזגנים ומי שהוא כינה דויד ויהונתן – כן. הידיעה שגם הסבלני והמרוכז באדם מרשה לעצמו לקרוא את מה שממלא אותי רגשות אשם אינטלקטואליים (הגדיל והוסיף ידידי הדוקטורנט שכינה אותי קוראת בלוגים שלעולם לא תתמודד עם היידיגר, עם ידידים כאלה מי צריך וכ'ו), הייתה – כמו שאומרים היום – מעצימה. בארוחת הצהריים דיברנו על הבלוג של דויד שגרם לי לתהות מה בין כתיבה עסיסית וכתיבה מבריקה (בטעימה ראשונה, ובלתי ממצה, לא מצאתי את הבלוג עסיסי ומבריק, ועם זאת חובש הכיפה הפנה אותי לפוסטים הומואיים יותר, שעיני הכופרת שלי כבר ראו פרובוקטיביים מהם), ובסופה גיבשנו עמדה לפיה ככל שמדובר בבלוגים יש מקום לבלבול, ושבעצם בכלל לא תמיד אפשר להפריד ברק מעסיסיות (אשמח לשמוע עמדות נוספות..). איזו הקלה.

האישרור הסופי להיותי בסדר הגיע ימים מספר לאחר שהדוקטורנט מהסוגריים הודיע לי שאו בלוגים או היידיגר ואני חנה ארנדט כבר לא אהיה, או אז נשלח אלי מטעמו עותק של אמריקה לז'אן בודריאר (הניימדרופינג מפסיק ברגע זה). לשמחת האגו שלי, יכולתי מיד להשיב כי קראתי את הספר, תשובה שאיננה שקר גמור – קראתי את חלקו בתקופת הלימודים לתואר ראשון, כשהמרד הכי פרוע שהצלחתי ליזום היה קריאת ספרים שלא מופיעים בשום סיליבוס, הו החיים על הקצה.

באוניברסיטה כמו בתיכון, יש את הילדים החכמים, שמשתמשים באינטלקט שלהם כדי להתנשא על המקובלים (מי שלא מפנה עורף לתואר שלו בפסיכולוגיה היה אומר – מנגנון הגנה). הם אף פעם לא בחבר'ה, אבל הם חכמים מכדי להיות דחויים אמיתיים. הקריאה הראשונה של אמריקה הרגישה לי כמו להיקלע לשיחה עם בחור כזה. ובתור סטודנטית עצלה החלטתי שאני אהנהן בנימוס מול מי שמטרחן uמקפיד להפעיל כלפי אלימות סימבולית* מתונה אך קבועה, רק אם תצא לי מזה מחברת בחינה בסוף הסמסטר וסגרתי את הספר.

בכל אופן, החלטתי לתת לילד הדחוי עוד צ'אנס. למרבה המבוכה, התחלתי להתאהב בספר וגם הבנתי שמדובר בבלוג מודפס. הבחור עשה קוסט טו קוסט וכתב פוסטים – פרקים קצרצרים, זרם תודעה, שום טענה מורכבת או נימוק או הפניה. פתאום הרגשתי כל כך בסדר!

אולי מתפתח פה דפוס בעייתי, אבל את הספר הזה, לא רק שאני ממליצה לא לרכוש, אני גם לא חושבת שאני ממליצה לקרוא. אני חושדת שהצלחתי ליהנות ממנו הודות לצירוף מקרים נדיר של האישור מאת חובש הכיפה, הניסיון להוכיח את הדוקטורנט ופרץ של ריכוז שלא רגיל במחוזותיי.

*אני יודעת שהבטחתי שדי עם הניימדרופינג, אבל התבלבלתי בין בודריאר ובורדייה, ככה זה עם קוראות בלוגים.

אורי אקרא לו

בבלוג של אורי איילון יש תימה של עיסוק בזהות. מבחינתי ההרכב של אורי הוא כזה: 20% כריזמה 5% רגישות 15% מדליקוּת 10% מיניות מסעירה (הומאיות מעוררת סימני שאלה, אצלי לפחות) 5% עבר גל"צניקי (כתם שנשאר על הקיר) 15% שמאלנות מנותקת ומושכת כאחד 30% מהפכנות נחשונית של ממש.

בנובמבר הוא הפיץ אי-מייל ובו סיפר על אסופת כתביו שעומדת לצאת בפאנזין שייקרא החיים כנמשל 4 ויימכר בסלון מזל [רחוב סלמה 50, ת"א (הוא ציין במייל את העיר ת"א, כאילו יש באמת מקומות אחרים, מקסים)].

יש שני דברים שאני הולכת לעשות בעניין הזה, הראשון הוא להגיע בהקדם האפשרי לסלון מזל ולרכוש שם את הקובץ וגם מונקאפ שהוא הגרסא בת-הקיימא (כן כן) של הטמפון, והשני הוא לא להמליץ לרכוש את הקובץ בעצמכם.

אי ההמלצה היא בעקבות הכתבה בכלכליסט, על לורן וובר, שכתבה ספר על היתרונות שבקמצנות, כולל דוגמאות איומות כמו הבחירה שלה לקבל כאב ראש מרעב ולא לקנות סנדביץ' ברחוב והבחירה של אבא שלה לחמם את ביתם שבקונטיקט הקפואה לטמפרטורה של לא יותר מעשר מעלות. האמת היא שחוץ מהדוגמאות האלה היא ממש מדברת לעניין, על היתרונות שבלהיות פחות מפונק וכל מה שאנחנו כבר יודעים על צריכה.

לפני כמה שבועות התגלגל לידי פרוטוקול הדיון בועדת הכלכלה של הכנסת בעניין הקמת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, בחלק שבו חייקה גרוסמן התנגדה לשידור פרסומות בערוץ החדש היא השתמשה בביטוי השולי דאז "תרבות הצריכה" ויו"ר הוועדה ביקש שהיא תסביר למה הכוונה. היו זמנים. בכל אופן חייקה גרוסמן, המדליקה הזאת, אמרה שהיא חושבת שפרסומות זה רעיון גרוע מכיוון שהן מעודדות את האנשים לקנות דברים שהם לא צריכים, משום שמה שצריך - קונים ממילא. אף פעם לא חשבתי על זה באופן בהיר כל כך. בהמשך ישיר לכך, וכדי לסגור את כל הקצוות, גברת ובר (הלוואי שיש קשר למַכּס), ממליצה לקוראים שלא לרכוש את הספר, כי אם להשאיל אותו מספריה. ויש שיאמרו – כוכבת.