tag:blogger.com,1999:blog-29869900255417193742011-07-29T02:41:45.175+03:00Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.comBlogger171100tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-74140629008354540432010-04-16T16:12:00.003+03:002010-04-16T16:12:00.122+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">אתמול שודרה בעובדה <a href="http://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2010-d5ff54ae75008210/Article-4c9c54ae7500821004.htm">כתבה של עמרי אסנהיים</a> על "הנשים בחייו של רפאל איתן". כלומר, אסנהיים, בן תל עדשים, אם הסקתי נכון מהכתבה, הצליח לדבר עם אשתו הראשונה ושתי בנותיו של רפול. זה לא עניין של מה בכך, הן מעולם לא התראיינו (תמיד מעניין אותי מאיזה בוידעם שולפים את המרואיינים האלה, שפתאום מדברים בלי שום הקשר אקטואלי, ויותר משמעניין אותי איך נזכרים בהם, מעניין אותי למה הם מוכנים לדבר, נו שוין). במשך כל השבוע רצו בטלוויזיה פרומואים שדיברו על "הנשים בחיים" ועל "הסודות" - פרומואים שאמנם גרמו לי להתיישב לראות את התכנית, אבל עשו לאדם, לסיפור ולכתבה עוול משווע. ציפיתי לראות כתבה שתדבר על הוומנייזר שהסתתר בתוך האדם עם הסינוסים הסתומים תמיד, ולא כך היא. הכתבה הייתה בכלל כתבה על דור אחר, בזמן אחר, עם ערכים אחרים. על אנשים השרדותיים וחזקים, פיזית ונפשית. על משפחות שעסוקות בלשרוד ומוותרות לצורך כך על חום ורגשות.שתי הבנות שמתראיינות לכתבה כובשות. שתיהן נשים בוגרות, לא ממש מטופחות, כיאה לטייפקאסט. אחת מהן למדה עבודה סוציאלית, והיא מצהירה שהיא בוכה בשביל כל המשפחה והיא מקבלת את הסידור הזה.&nbsp;הסיפורים על איך מרים ורפול ידעו אחד את השני על מות ילדיהם (הם שכלו שניים) קורעי לב ומהממים בכמה שהם רחוקים מכל מה שאני יודעת על משפחה ורגשות. <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Erich_Fromm">אריך פרום</a>&nbsp;היה מתעלף.<br /> <br /> הכתבה על עמרי אסנהיים היא "<a href="http://www.am-oved.co.il/HTMLs/article.aspx?C2004=15744&amp;BSP=15462"><i>רומן רוסי</i></a>" של כתבות הטלוויזיה. ההישרדותיות הזאת, שחזקה יותר מהכל, ובעיקר - יותר מהעצמי, קסומה בעיני. הקונטרסט היה חזק מול הכתבה ששודרה לאחר מכן, על קרקס שמופיעים בו חתולים, בטיזרים של לפני הפרסומות (לא ראיתי את הכתבה עצמה, בטקסט שהקדים אותה אילנה דיין דיברה על "מיצי וחבריו", וגם לי יש גבולות) נראו מפגינים אורבניים ורגישים זועמים על האכזריות שהמופע מצריך, לטענתם.<br /> <br /> אני חושבת שהחוזק של הכתבה היה טמון גם בזה שהיא הייתה הפוכה לגמרי מהסנסציה שהובטחה בפרומואים. לא עסקו שם באישה האחרת באופן חודרני או רכלני. אסנהיים ניסה, יאמר לזכותו או לגנותו, אבל נסוג מהר מאוד (ייאמר לזכותו או לגנותו).<br /> אני חושבת שכל מי שגדל ביישוב קטן יכול להבין למה.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-7414062900835454043?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-70826458802602830872010-04-09T01:20:00.001+03:002010-04-09T01:22:11.489+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">מי שהמליץ לי על אנך ואנחה, ספר השירים של אפרת מישורי, אמר לי "זה יעשה לך פילאטיס בנפש". &nbsp;<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><br /> <br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">במיטה עם אפרת<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העולם<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העולם <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העולם <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העול<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">אשכב<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">כמו תינקת<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">מתחת לשמיכה המריחה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העולל<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העולל<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העולל<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העול<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">אשכב<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">כמו תינקת<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">מתחת לשמיכה המתוחה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העולה<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העולה <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העולה <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">לעולם לא אקום אל העול<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">אשכב<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">כמו תינקת<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">מתחת לשמיכה המסריחה.<o:p></o:p></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-7082645880260283087?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-11496071079202644682010-04-03T22:11:00.004+03:002010-04-04T00:43:09.239+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div align="right" style="margin-bottom: .0001pt; margin: 0cm; text-align: right;"><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black;">הרבה לפני שבע בבוקר, צפון השומרון. לא שבואדי ערה הכבישים הם תענוג גדול, אבל מרגע הפנייה לכיוון השומרון, הכבישים הופכים משובשים. למדתי מאבא שלי לצפות לנסיעת בלהות כששולי הכביש נקיים. זה מעיד שהסטייה מהנתיב היא מעשה שכיח, קצת אחרי שאני מבחינה בניקיון השוליים, המעקה מתעקם, זכר לפנייה שלא עלתה יפה. ביונדאי גץ מרגישים כל מהמורה בכביש וזה מוסיף לתחושה שאני תרה את הארץ. מי שרואה נוף בשבע בבוקר חייב להיות במצב רוח טוב. לפני כמה ימים קראתי בעמוד הניו-אייג' ב-nrg (חיפוש בגוגל שלא עלה יפה) ציטוט של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A0%D7%A8%D7%99_%D7%93%D7%99%D7%99%D7%95%D7%95%D7%99%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%95">הנרי דיויד ת'ורו</a>&nbsp;שאומר שאדם נמדד באהבתו לבוקר ולאביב. אני אוהבת את הבוקר (גם אם שונאת את היקיצה, למרות שזה תופס לרוב שעות היממה) ועכשיו אביב. אני מקווה שזה ממקם אותי טוב במדד. הנוף הוא קלישאה מרגשת: עוצר נשימה ובתולי. אני אוהבת להסתכל בצידי הדרך, על שיחים ועשבים שצומחים בהם פרא ולחשוב שכף רגל לא דרכה שם במובן המילולי כבר המון זמן. <o:p></o:p></span></div><div align="right" style="margin-bottom: .0001pt; margin: 0cm; text-align: right;"><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black;">לעומת זאת כביש שש זב חוטם. שתילים מלאכותיים שעוד כמה שנים יתנו לשיות פותות כמוני את הרגשת הבתוליות והפרא מסודרים להפליא בצידי הכביש. סימני הקידוח בסלעים נראים בבירור. אני מסתכלת על חורשת העצים שנשתלה בין מחלף עין תות לעירון, הם צעירים ויפים ופורחים בסגול. אני לא יודעת איך קוראים להם, אני רק יודעת שלמרות הצבע זה לא <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%9F_%D7%97%D7%93-%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9D">סיגלון</a>, שגם הפריחה שלו סגולה אבל העלווה שלו רחבה כמו של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9F_%D7%A0%D7%90%D7%94">צאלון</a>.&nbsp;אני מתביישת בעצמי בשם המורה רינה והחינוך ההתיישבותי כולו. ולמרות זאת הכביש יפה. </span><span style="color: black;"><o:p></o:p></span></div><div align="right" style="margin-bottom: .0001pt; margin: 0cm; text-align: right;"><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black;">ג'קי לוי אמר בתוכנית המילה האחרונה בגלי צה"ל (הייתי רוצה להאזין למילה האחרונה בדרך קבע. גם משום שלרוב זו אופציה רדיופונית נעימה אבל בעיקר כי בטח נעים לדעת שבשעה 11 בבוקר, אפשר קצת לשחרר, לכבות את המוח במובן שאיננו מעליב), שמי שאומר שהכביש יפה הוא בור. אני לא מבינה בבורות, אני רק חושבת שהכי קל לחיות על ציר יפו-ירושלים ולהשתלח בכביש 6.</span><span style="color: black;"><o:p></o:p></span></div><div align="right" style="margin-bottom: .0001pt; margin: 0cm; text-align: right;"><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black;">קצת לפני שבע והתנועה בכביש ערה. על פני חולפים לא מעט טנדרים על סטרואידים, עם פרונט מוגדל ומעוגל. אני לא מבינה מי רוצה לנסוע בכזה אוטו, ואולי זאת התולדה המתנשאת של החינוך ההתיישבותי שלי, יש גם חקלאים עם טעם פרחי, וזה בסדר, כנראה.<o:p></o:p></span><br /> <span class="Apple-style-span">בשמונה אני מצליחה להשתחל לתל אביב, אני גמורה מהנהיגה ובאלנבי עוצרת בירוק. דווקא התייחסו אליי יפה. אני הייתי מתעצבנת עד צופרת + מחשבות שובניסטיות. עשר דקות של שיטוטי חניה נטולי אמונה ואני חותכת להרצל - רחוב הגורל שלי. אני מוצאת חניה מעולה וזוכה בבונוס, כל השטח הצמוד למדרכה שלפני חניית המזל מיועד לחניית דו-גלגליים וריק לחלוטין.</span></div><div align="right" style="margin-bottom: .0001pt; margin: 0cm; text-align: right;"><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black;"><br /> </span><br /> <span dir="RTL" lang="HE" style="color: black;">הפגישה שקבועה לי מתחילה בעשר והקדמתי, תיכננתי לשבת ולעבוד מה<a href="http://www.loveat.co.il/">לאבאיט</a>&nbsp;בגן החשמל, אבל אני רואה בדרך שפתחו סניף של סיטי בנחלת בנימין פינת יהודה הלוי ומחליטה לעודד את התחרות. העובדים נעימים, הקפה טעים, לסנדביץ' החביתה יש פוטנציאל (אצלי הוא לא מוצה). המקום ענק, מעוצב, ובנוי כמעט טוב: בפנים יש חלל מעולה למי שצריך לשבת ולעבוד, אבל הוא ממוקם אחרי המטבח השקוף, ומתאים רק למי שרוצה להתבשם מריח טיגון החביתה.</span></div><div align="right" style="margin-bottom: .0001pt; margin: 0cm; text-align: right;"><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black;">כשאני מסיימת את ענייני האורבניים אני ממהרת אל האוטו, יש לי עוד נסיעה ארוכה ואני מבינה שהעצבים שלי לא ערוכים לפקקים של סוף היום ביציאות מתל אביב.&nbsp;אני מגיעה אל חניית המאה ומגלה שאין מתנות חינם. אני משלמת על הכניסה הנוחה לחנייה בבוקר בזה שמישהו בחר להשאיר את הקטנוע שלו בצמוד לפרונט של הגץ שלי.&nbsp;השומר של בנק הפועלים מכוון אותי, מקרה קלאסי של פרה שרוצה להיניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק ואני מתרצה ומשתפת פעולה וגם מתמלאת רגשות אשם מהמחשבה האדנותית שאני שוברת לו את השגרה וכל הכבוד לי.</span><span style="color: black;"><o:p></o:p></span></div><div align="right" style="margin-bottom: .0001pt; margin: 0cm; text-align: right;"><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black;">לא נהגתי כל כך עייפה מאז השירות הצבאי, הייתי לחוצת בית והייתי מוכנה לנהוג בשביל זה המון. ככה גיליתי למה כשסוטים מהשוליים בכביש החוף נשמעים רעשים מוזרים. זה מאוד אפקטיבי ומעורר גם את הנמנמן בנהגים. <o:p></o:p></span></div><div align="right" style="margin-bottom: .0001pt; margin: 0cm; text-align: right;"><span dir="RTL" lang="HE" style="color: black;">בעקבות מייל שקיבלתי לקראת החג אני עושה סדר פסח במחשבות (את המייל קיבלתי ממישהי שכנראה שמגיעה לערוץ הניו-אייג' ב-nrg במכוון). ברדיו מנגנים את לך איתה של חנה רובינא, אני מקשיבה ל<a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Rhodes_piano">פנדר</a> (אף פעם לא הבנתי את הערגה לכלי הזה) וחושבת שמי שאחראי על הפס קול של החיים שלי לפעמים עושה עבודה בנאלית נורא.<o:p></o:p></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-1149607107920264468?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-9089964098422435902010-03-29T01:09:00.004+03:002010-04-02T08:40:24.532+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">בעקבות <a href="http://cantfinduniqueurl.blogspot.com/2010/03/blog-post_13.html"><i>מחברת הציטטות</i></a></span><span lang="HE">, נתגלה אצלי גם פנקס, ששימש אותי לסידור המחשבות בזמן שקראתי את <a href="http://cantfinduniqueurl.blogspot.com/2010/03/blog-post_13.html"><i>הרחבת תחום המאבק</i></a>&nbsp;</span><span lang="HE">ל<a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Michel_Houellebecq">מישל וולבק</a></span><span lang="HE">. למרות שזה הרומן הראשון של וולבק, אני קראתי אותו אחרי <i><a href="http://readingmachine.co.il/home/books/book_462_75">החלקיקים האלמנטריים</a></i></span><span lang="HE">, המסעיר (ובמקרה שלי גם מדמיע). אני חושבת שסדר הקריאה שלי הוא הנכון, הרחבת תחום המאבק הוא פחות "רומני" מהחלקיקים, ויותר פורס את הרעיונות שהופכים את <i>החלקיקים </i>לחשוב ומדויק כל כך. בזה שהוא יותר שוטח את המשנה ופחות מספר סיפור, גם יש הקלה, כי יש מי שמפריע לו שוולבק לא כותב רומנים טובים. לי אף פעם לא היה אכפת.&nbsp; <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">כשאני פוגשת אנשים שאני אוהבת או מעריכה שלא קראו את וולבק אני מיד פוצחת בנאום לפיו צריך להתחיל עם <i>החלקיקים</i>, להמשיך עם <i>הרחבת תחום המאבק</i> ואז עדיף שלא, אבל אי אפשר להימנע מלקרוא את <a href="http://readingmachine.co.il/home/books/book_462_142"><i>פלטפורמה</i></a>&nbsp;</span><span lang="HE">שהוא גם רומן גרוע יותר מהשניים הראשונים וגם הרעיונות שם מתחילים להתפזר. את יתר כתביו לא קראתי, מתוך ההבנה שוולבק לוקח לי את התמימות והרבה יותר קשה להתהלך בעולם הזה אחרי שקוראים אותו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">גם חובש הכיפה לא נמלט מהנאום הוולבקי שלי. כשהוא החזיר לי את העותק שלי של <i>החלקיקים</i>&nbsp;(זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא יצא את הספרייה שלי, ברכות לי על היכולת לשחרר) הוא אמר שהוא מבין ממה אני נסערת, אבל שהוא לא מרגיש שהדברים נוגעים לעולם שלו. נעלבתי, אני לא יודעת אם זה בגלל שהאמירה מתנשאת, או משום שרגשות הנחיתות אצלי מובנים. אני לא מצליחה להיזכר איפה קראתי ומי כתב שהתשובה לוולבק היא הדת, ולכן אני לא מצליחה להעביר המסר הזה באופן עמוק יותר, בכל אופן, החיפוש אחר המאמר העלום ההוא הזכיר לי את <a href="http://www.acheret.co.il/?cmd=articles.340&amp;act=read&amp;id=2099">הרשימה המבריקה של אריק גלסנר</a>, וגם זה משהו</span><span lang="HE">. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">בפנקס רשמתי רק תחילות וסיומות של קטעים, בתוספת מספר העמוד בספר. אני לא יודעת אם זה היה מתוך עצלנות או עומס, אבל אולי משהו בתיעוד הלא מושקע של מה שמוצא חן בעיני ברגע מסוים, הפך את הדברים לפחות מעוררים בקריאה ממרחק של שנים. אני אצטט ואז אנסה לדייק את הדברים.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE"><b>עמ' 95</b>: "בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף...כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם או אף פעם לא...זה מה שמכנים "חוק השוק"... במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם הון עתק; אחרים מבוססים בכלכלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים אירוטים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובדידות. הליברליזם הכלכלי הוא הרחבת תחום המאבק, ההרחבה שלו בכל הגילים ובכל המעמדות החברתיים...יש כאלה שזוכים בכל העולמות; אחרים מפסידים באחד מהם; אחרים מפסידים בשניהם. חברות מתחרות על כמה צעירים מקצועיים; הנשים מתחרות על כמה גברים צעירים; הגברים מתחרים על כמה נשים צעירות; הרבה מהומה והרבה התרגשות."<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE"><b>עמ' 97</b>: "קניית מיטה, בימינו, מערימה למעשה קשיים נכבדים, שבהחלט יכולים להוביל להתאבדות... מבין כל הרהיטים, המיטה מציבה בעיה מיוחדת, וכאובה ביותר. אם מתחשבים בדעת המוכר אז צריך לקנות מיטה כפולה, בין אם היא שימושית ובין אם לא, בין אם יש מספיק מקום לשים אותה ובין אם לא. לקנות מיטת יחיד זה להצהיר בפומבי שאין לך חיי מין, ושלא נראה שיהיה לך בעתיד הקרוב וגם לא הרחוק (כי מיטות מחזיקות זמן רב בימינו, הרבה מעבר לתקופת האחריות...המיטות מחזיקות מעמד יותר מהנישואים, זה ידוע.)"<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE"><b>עמ' 108</b>: "האהבה היא תופעה נדירה, מלאכותית ומאוחרת, שיכולה לפרוח רק בתנאים נפשיים מיוחדים שרק לעתים נדירות מתקיימים יחדיו, ושמכל הבחינות מנוגדים לחופש המוסר המאפיין את התקופה המודרנית...האהבה, כמו התמימות וכמו היכולת לשגות באשליות, כמו הנטייה לתמצת את מיכלול המין לכלל יצור נאהב אחד, שורדת לעתים נדירות שנה אחת של נוודות מינית, אף פעם לא שנתיים. למעשה, ההתנסויות המיניות הרצופות שמצטברות במהלך גיל ההתבגרות מכרסמות והורסות במהירות כל אפשרות להטיל סדר רגשי ורומנטי...כשמזדקנים נעשים פחות מצודדים, ולכן נעשים מרירים. מקנאים בצעירים, ולכן שונאים אותם. השינאה הזאת, שנידונה להישאר כמוסה, נעשית ארסית וצורבת יותר ויותר; ואז היא נחלשת וכבה, כמו שהכל כבה. נשארים רק מרירות וגועל, מחלה והציפייה למוות."<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE"><b>עמ' 141</b>: "...אני לא מבין, למעשה, איך אנשים מצליחים לחיות. נדמה לי שכולם צריכים להיות אומללים...אנחנו חיים בעולם כל כך פשוט. יש שיטה שמבוססת על שליטה, כסף ופחד – שיטה גברית בעיקרה, שנקרא לה מארס; יש שיטה נשית שמבוססת על פיתוי וסקס, שנקרא לה ונוס. וזה הכל. האם אפשר לחיות ולדעת שאין שום דבר נוסף?"<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">הגם שאני מבינה מה מצא חן בעיני דווקא בציטוטים האלה, אני מצליחה להתחבר ולהתרגש רק מצירופי מלים, אפילו לא למשפטים שלמים מתוך הקטעים הנבחרים. וזה לא שהעולם שלי היום שונה משמעותית מהעולם שבו בחרתי את הטקסטים. העולם החיצוני די דומה בסך הכל, אורח החיים, האנשים המשמעותיים בחיים שלי. אולי התפיסה שלי שונה מהותית? אולי פשוט בחרתי לא טוב. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">עצוב לי להיפרד מהנאום הוולבקי. אבל אולי דווקא עכשיו אני אתלבט הרבה פחות ובפעם הבאה כשאתקל ב<a href="http://readingmachine.co.il/home/books/1166261453"><i>אפשרות של אי</i></a>&nbsp;</span><span lang="HE">לא אחזיר אותו שוב בעצב למדף בחנות, ואומר לעצמי שעד ששמרתי על נדר אחד בחיים שלי, חבל להתיר אותו. זה בטוח יקל עלי כשיהיו מבצעים של הוצאת בבל.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">מוזר לבחון מחדש את הדברים שכל כך ברור שהם חלק ממני וממה שאני אוהבת. הטקסט היחידי שאני מסוגלת לחפור עליו באותה התרגשות הוא <i>העיר הגדולה וחיי הנפש</i> (<a href="http://www.altruists.org/static/files/The%20Metropolis%20and%20Mental%20Life%20(Georg%20Simmel).htm">זה</a> לינק מעובד באנגלית</span><span lang="HE">, אני קראתי בעברית ב<a href="http://www.resling.co.il/book.asp?book_id=80">קובץ</a>&nbsp;</span><span lang="HE">בהוצאת רסלינג) של <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Georg_Simmel">גיאורג זימל</a></span><span lang="HE">. אם ללמוד ממה שקרה בעיון המחודש בוולבק, נראה לי שאני צריכה להתרחק ממנו לאיזו תקופה ולהפסיק לשאול שאלות. די לי בשברון לב אחד לעת הזו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">מי שבכל זאת רוצה לשים את נפשו בכפו יכול להתחיל מה<a href="http://www.notes.co.il/burstein/12577.asp">רשימה של דרור בורנשטיין על המאמר</a></span><span lang="HE">, טיזר מעולה לקראת ההתאהבות בזימל.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><br /> <br /> <br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-right: 18.0pt;"><span lang="HE">עדכון – נאלצתי לעיין שוב בקטעים, ותודה לבלוגר, הפלטפורמה שמחקה לי את כל הטקסט ברגע שסיימתי אותו ולימדה אותי לא לסמוך על אף אחד. הרשימה האבודה כמובן הייתה טובה הרבה יותר. בכל אופן, בקריאה נוספת הרגשתי הרבה פחות ניכור כלפי מה שמצוטט לעיל. כנראה שכמו תמיד מישל, זה לא אתה, זו אני.<o:p></o:p></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-908996409842243590?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-66324656963246233172010-03-23T22:48:00.006+02:002010-03-28T20:11:59.755+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">כתבתי שהחיים שלי עומדים להשתנות&nbsp;<a href="http://cantfinduniqueurl.blogspot.com/2010/03/blog-post_08.html">מן הקצה אל הקצה</a>. הגזמתי. או שהקצוות לא כל כך רחוקים.<br /> אני נמצאת במקום שמאפשר לי לפתח שגרת חיים חדשה. אולי מצריך תהיה מילה טובה יותר. תמיד חשבתי שאני לא בחורה של טקסים, ותמיד חשבתי שחבל. טקסים וריטואלים יוצרים ביטחון ועשויים לפנות מחשבות מיותרות ומבלבלות.&nbsp;אפילו את פרסום הפוסטים בבלוג, שאני מתזמנת באופן קבוע בהפרש של 5 ימים זה מזה, אני משתדלת לקלקל פעם בכמה זמן, וזה לא עניין של תפוקה, הפוסטים כתובים מראש ומתוזמנים. האנשים שנראים לי יציבים מסביבי, או לכל הפחות יציבים בקשר לצורה שבה הם רוצים לחיות, מקפידים על ריטואלים (חינניים יותר ופחות). אבא שלי מתעמל בכל בוקר וקם באותה שעה הגם שהחליף ארבע עבודות בחמש עשרה השנים האחרונות.&nbsp;הדוקטורנט מקדיש זמן רב לצחצוח השיניים, ניקיונן בחוט, הברשתן במברשת קטנה ומיוחדת נוסף על זו הרגילה ועבודה עם קיסם. חבר אחר שלי,&nbsp;איש העסקים הממולח, אמנם לא ישן בשעות קבועות אבל מקפיד על שש שעות שינה בדיוק. העורכת מתזמנת ביקורים אצל הקוסמטיקאית במרווחי זמן קבועים. אצל המשפטנית תמיד יש אוכל מבושל במקרר ועוגה בתנור, ולראות אותה מבשלת זה להיות עד לרצף של טקסים: השליפה מהארון של המג'ימיקס&nbsp;והניקוי שלו, השימוש המיומן בכלים ובגאדג'טים והסדר המופתי שנשמר במטבח המאובזר.<br /> במשפחה המורחבת שלי שרים לפני ארוחת השבת,&nbsp;אני דווקא אוהבת לבקר שם.&nbsp;אני מהמהמת וקצת מתביישת בכמה שאני גויה ולא יודעת את המילים.<br /> <br /> בשיחה בג'י צ'אט עם אחותי השנייה. שאיתה חלקתי את השגרה עד לא מזמן.&nbsp;גיליתי שפשוט לא שמתי לב אבל אני בעצם לגמרי בעניין של ריטואלים ושגרה.<br /> <span dir="rtl" id=":2h8"><br /> </span><br /> <span dir="rtl" id=":2h8"><b>אני</b>: ועכשיו יש לי קצת סחרחורות למרות שדי אכלתי</span><br /> <div class="kl" dir="rtl" id=":2h7"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">למרות שמאז שאני פה אני אוכלת פחות מסודר</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2h6"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">אני כותבת על זה פוסט‬</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2h6"><div class="kl" dir="rtl" id=":2h4"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">איך נהרסה לי השגרה</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2h3"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">שבכלל לא שמתי לב ולא ידעתי להנות ממנה באמת כשגרנו יחד</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2h2"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">ואני מתגעגעת אליך</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2h1"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">ועל זה שאת שמחה בבוקר</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2h0"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">ושמה מוסיקה</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2h0"><div aria-live="assertive" chat-dir="t" class="km" role="chatMessage"><div class="kk"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><span dir="rtl" id=":2gz"><b>אחות שנייה</b>: אם זה משמח אותך אני הלכתי אתמול לישון אתמול רק לשעתיים בערב כי הייתי גמורה ופשוט קמתי בבוקר</span></div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><span dir="rtl" id=":2gz"><b>אני</b>:אני מעריצה אותך, אני לא הייתי קמה</span></div></div></div><div aria-live="assertive" chat-dir="t" class="km" role="chatMessage"><div class="kk"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><span dir="rtl" id=":2gw"><b>אחות שנייה</b>: להנות ממה באמת כשגרנו יחד</span></div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><span dir="rtl" id=":2gw"><span dir="rtl" id=":2gv"><b>אני</b>:&nbsp;מהשגרה</span></span></div></div></div><div aria-live="assertive" chat-dir="f" class="km" role="chatMessage"><div class="kl" dir="rtl" id=":2gu"><div aria-live="assertive" chat-dir="f" class="km" role="chatMessage"><div class="kl" dir="rtl" id=":2gt"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">מזה שאני אוכלת מסודר‬</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2iu"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">ויש אותך</div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><b>אחות שנייה</b>:&nbsp;מה זה אומר יפה ?</div></div></div><div aria-live="assertive" chat-dir="f" class="km" role="chatMessage"><div class="kk"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><span dir="rtl" id=":2is"><b>אני</b>: זה שאני חייבת לקום בבוקר</span></div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2ir"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">ויש דברים קבועים פחות או יותר שקורים</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2iq"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">שהולכים לצחצח שיניים יחד</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2ip"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">ושוטפים פנים</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2in"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">ואוכלים מול האח הגדו<qtlend></qtlend>ל</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2in"><div aria-live="assertive" chat-dir="t" class="km" role="chatMessage"><div class="kk"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><span dir="rtl" id=":2im"><b>אחות שנייה</b>:&nbsp;כן זה נכון זה דברים פשוט מדהימים - שאפשר לחלוק את החיים עצמם ולא כאלו רגעים מתוכננים</span></div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":1dn"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">אבל היציאה מהשגרה היא דבר קשה, ונראה לי בעיקר שזה מאוד לא פשוט לתפעל את עצמך</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":xi"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">אתה צריך להשקיע בזה המון אנרגיות</div></div></div><div aria-live="assertive" chat-dir="f" class="km" role="chatMessage"><div class="kk"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><span dir="rtl" id=":187"><b>אני:&nbsp;</b>המון!</span></div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":tz"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">ואין אף אחד שיגיד לי שאני טובה ושכל הכבוד לי</div></div></div><div aria-live="assertive" chat-dir="t" class="km" role="chatMessage"><div class="kk"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><span dir="rtl" id=":st"><b>אחות שנייה</b>:&nbsp;א<span dir="rtl" id=":1e3">בל את הכי טובה.</span></span><br /> <span dir="rtl" id=":st"><span dir="rtl" id=":1e3"><b>אני</b>:&nbsp;לפעמים אני אומרת לעצמי</span></span></div></div><div class="kk"><span dir="rtl" id=":st"><div aria-live="assertive" chat-dir="f" class="km" role="chatMessage"><div class="kl" dir="rtl" id=":1ch"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">אבל אז אני יודעת שזה הולך לבוא,&nbsp;</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":1dr"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">וזה רק על דברים שאני יודעת להסתכל ולהעריך אותם לבד</div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">זה אף פעם לא מפתיע אותי</div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":1dp"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><br /> </div></div></div></span></div></div></div></div></div></div></div></div><div class="kl" dir="rtl" id=":2h6"><div class="kl" dir="rtl" id=":2h0"><div aria-live="assertive" chat-dir="f" class="km" role="chatMessage"><div class="kl" dir="rtl" id=":2gu"><div aria-live="assertive" chat-dir="f" class="km" role="chatMessage"><div class="kl" dir="rtl" id=":2in"><div aria-live="assertive" chat-dir="t" class="km" role="chatMessage"><div class="kk"></div></div></div></div></div></div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-6632465696324623317?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-48750428891218682742010-03-18T22:14:00.005+02:002010-04-02T09:28:18.000+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: auto;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;">ובאחד מימי השישי הלכתי עם אור לחברתי האקזוטית, לאכול את מרק העוף המפורסם שהכינה אמא של של השותפה שלה, שהגיעה לביקור ממושבה בארה"ב. איחרנו. באשמתי. כלומר באשמת עוגיות הטחינה, אבל אני מוכנה לשאת באחריות. השותפה פתחה לנו את הדלת והורתה לנו לנו להתנצל בפני אמה. התנצלנו. התנצלויות באנגלית תמיד נשמעות רשמיות ולא אותנטיות. שלנו באמת הייתה כזו.</span></span></div><div style="text-align: auto;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;">האקזוטית והשותפה פנו למטבח ואנחנו ניהלנו שיחת נימוסין עם האמא. אם הייתי רואה סיינפלד בטח היה לי מה להגיד על ריבוי הרגעים הקומיים בשיחה. מכיוון שאף פעם לא באמת התחברתי, רק חשבתי שזה נחמד שלארצ'י בנקר יש בת דמות נשית. </span></span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;">השולחן הועמס והשותפה החלה למזוג את המרק המפורסם בעזרת מצקת מעץ. בהמשך, בביקורים נוספים, תמיד נעצרתי להסתכל עליה ואף פעם לא שאלתי את חברתי האקזוטית אם המצקת מסורתית או סתם מדליקה.&nbsp;בניגוד ליתר היושבות לשולחן, את אור ואותי לא שאלו אם אנחנו רוצות בשר כהה או בהיר. מזל, אין לי מושג מה זה אומר ככל שמדובר במרק עוף. עם זאת, זה הזכיר לי שאנחנו בסך הכל נייטיבס, ושגם אם אני מקיפה עצמי בחברות שחומות, אם וכאשר תתחדש המלחמה, אני לא אעבור סלקציה. חרדות של דור שלישי.</span></span></div><div style="text-align: auto;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;">מהשיחה נתברר שהשותפה היא בת לאב ישראלי והאם האמריקנית, הם התגרשו כשהייתה ילדה והאמא גידלה אותה ואת שתי אחיותיה לבדה. עוד גילינו שהיא דוברת עברית ברמת שפת אם ושהבחירה לגלגל עיניים ולא לדבר עברית מאחורי הגב שלה הייתה נכונה.</span></span></div><div style="text-align: auto;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;">השילוב של אנשים צעירים ודירות שכורות (והתמחור באיקאה, בואו נודה על האמת) מביא בדרך כלל לדירות בעיצוב נקי. הדירה השכורה של האקזוטית ושותפתה הייתה עמוסת פרטים. זה בולט במיוחד לאור הידיעה שהאקזוטית בילתה את השנים האחרונות בטיסות תכופות מעל האוקיינוס השקט ובמעבר אינטנסיבי בין דירות ביבשות שונות, גם בארץ היא נחתה לפרק זמן מוגבל, והתייצבה בדירה השכורה כשבאמתחתה מזוודה אחת וזהו (היא בכל זאת תמיד הייתה לבושה נורא מדליק. כישרון של אסיאתיות, כנראה). אור, חובבת שוקי פשפשים, החמיאה על העיצוב החם של הדירה. כך נתגלה לנו שהשותפה היא אשת העולם הגדול במובן המדהים של הביטוי. היא מיהרה לפרט מאיזו מדינת אויב הגיעה כל שטיח, פסל ותמונה - זה מעיראק וזה מאפגניסטן וזה אני כבר לא זוכרת, אולי מאריתריאה (נוט טו סלף, יש לנו שגריר באריתריאה, היא איננה מדינת אויב. יש מי שאומר שבגלל זה קשה במיוחד להיות פה פליט אריתראי, לא שלהיות פליט סודני זה תענוג גדול). </span></span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;">לאחר שהועלתה התהייה מתי היא הספיקה הכל, התגלה שהשותפה חגגה זה מכבר 40. מסתבר שהיא חובבת תזונה מוקפדת ופעילות גופנית אינטנסיבית ולכן נראית צעירה לפחות בעשור (במחשבה שנייה, אולי היא חובבת מראה צעיר ולכן מקפידה על תזונה וספורט). אני מוכרחה להודות שהנתון הזה הרשים אותי נורא ודירבן אותי לסגל לעצמי הרגלי תזונה טובים יותר. ואכן סיגלתי לעצמי לפחות אחד כזה, לפני שאני אוכלת שוקולד וג'אנק אני חושבת פעמיים. חושבת פעמיים ואוכלת כמובן, אבל חושבת. זאת התקדמות עצומה בשבילי.</span></span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;">כשהאמא פרשה מהשולחן השיחה התגלגלה לשאלות קריירה, משפחה ומיצוי עצמי נשי. אפרופו ההספק המסעיר שלעיל. השותפה, שלפי הביוגרפיה שלה שנפרשה בפנינו החלטתי שהיא אשה מנוסה, חזקה ורחבת אופקים טענה שאשה לא יכולה למצות את עצמה מבלי ללדת ולגדל ילדים. שזה תפקידה (ותפקידה בלבד). אה, וגם, אין אמהות וקריירה בו זמנית, כלומר אמהות טובה. הדרך היחידה היא להיות stay at home mom. התעצבתי לשמוע את זה משתי סיבות, האחת היא שהרגשתי שרוחב האופקים לא הוביל לגמישות ורוחב מחשבה (לא אכחיש, זו גם הדעה, שמצאתי דכאנית, אבל הרבה יותר מזה תרבות הויכוח, העמדה הקשיחה שהופכת דיון בנושא בוער ורגיש משיחה מעוררת מחשבה ונוגעת לויכוח כוחני ומעורר חרדה). הסיבה השנייה היא שהיה נראה לי עצוב שמי שחושבת שתהיה מסופקת ומאושרת עם צמוד קרקע באיזו הרחבה בקיבוץ חייה חיים כל כך מגוונים, חופשיים ובלתי מספקים, מסתבר.</span></span></div><div style="text-align: auto;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;">השיחה המשיכה ורוב היושבות לשולחן סיכמו שצריך גם וגם. צריך.&nbsp;השותפה חזרה והדגישה שאין אישה שלמה שלא ילדה, והאמא שלה צווחה ממקום מנוחתה בכורסא שבסלון שכל הגברים מטומטמים (גם בעניין זה נרשמה הסכמה.). יצאתי לעשן בכניסה לבניין עם האקזוטית. מצחיק איך פעולות היום-יום הפשוטות משתנות כשיש אמהות בסביבה. האקזוטית, שדוחה זה השנה השנייה את לימודיה בבית הספר למשפטים של הרווארד סיפרה שהיא מפחדת להיהפך לשותפה. שחשובה לה הקריירה אבל היא לא רוצה להיות זאת שמספרת לכולם סיפורים מעניינים בארוחת הערב והולכת לישון לבד. היא גם סיפרה שקראה <a href="http://www.guardian.co.uk/world/2005/jun/10/gender.politicsphilosophyandsociety">כתבה</a>&nbsp;על&nbsp;סימון דה בובואר, שהכריזה כי ההישג הגדול של חייה הייתה מערכת היחסים עם סארטר (כן, כן, סארט. אני יודעת). זה היה שובר לב.&nbsp;</span></span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;"><br /> </span></span></div><div style="text-align: auto;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;">חודשים ספורים אחר כך. בשבוע אחד קרו לי שני דברים, גיא סיפר לי את הסיפור המשעשע והמדכא כאחד על ביקורה של דה בובואר בקיבוץ להבות חביבה, כפי שהוא כתב כ<a href="http://www.shotevekam.co.il/?p=3243">תגובה</a>&nbsp;בבלוג המעט <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Misogyny">מיזוגני</a>&nbsp;שותה וקם. בקיצור נמרץ, הדבר קרה בעת ביקורה של דה בובואר בקיבוץ, ניגשה אליה כובסת (או בעלת מקצוע אחר שמזוהה עם תפקידי אישה מסורתיים ועם חוזק פיזי כאחד), ושאלה אותה האם היא סבורה שיש לה זמן לכתוב ספרים משום שאין לה ילדים. דה בובואר בתגובה שאלה אותה אם היא לא סבורה שהיא עשתה ילדים משום שאיננה מסוגלת לכתוב ספרים.</span></span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;"><br /> </span></span></div><div style="text-align: auto;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;">האירוע השני שהתחולל באותו שבוע היה מפגש אקראי ומפתיע עם השותפה אצל חברים משותפים אחרים.&nbsp;</span></span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial; font-size: small;"><span class="Apple-style-span" style="font-size: 13px;">היא בהריון.</span></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-4875042889121868274?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-7113322179762871122010-03-13T22:57:00.000+02:002010-03-13T22:57:00.127+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">בהמשך ל<a href="http://cantfinduniqueurl.blogspot.com/2010/01/blog-post.html">הבטחה</a> שלי לעצמי ולאורטופד שלי להתעמל יותר, איתרתי מכון פילאטיס מעולה (בא לי לפהק מעצמי). השבוע, תוך כדי שביצעתי את התרגיל החביב עלי -&nbsp;"ישבנים על הצב" (בי נשבעתי), העירה לי המורה שאני מבצעת את התרגיל מהר מדי, ושהרעיון בתרגיל הוא ההנאה שבאיטיות. כדי לרצות את המורה, ותוך התכחשות לשניים מהכללים החשובים בחיי, עניתי "זה ספר מעולה".</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">שניים מהכללים החשובים בחיי: מוטב שלא לדבר בזמן שמכניסים את הבטן, ואסור בשום פנים ואופן לדבר על ספרים עם אנשים שלא באמת מכירים (והרי את רוב זמני עם המורה אני מבלה בהכנסת הבטן, כך שעל אף ריבוי הסיטואציות האינטימיות, לא ממש יצא לנו להכיר ברמה שתבטיח לי שלא אצטרך להנהן מולה כשהיא מספרת לי שהיא ממש אוהבת את באדולינה). </span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">למרות הטעות הטקטית, התפתחה שיחה סביב כתבי מילן קונדרה, שדעכה במהירות כשהמורה הצהירה שהיא הכי אוהבת את <a href="http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=42408">מחול אחרון ופרידה</a>&nbsp;. זה היה קצת מאכזב, אבל יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. את מחול אחרון ופרידה קראתי כחיילת, אני לא זוכרת בעקבות איזה ספר החלטתי שאני חייבת לקרוא את כל הספרים של קונדרה. עצרתי במחול אחרון ופרידה.לא יכולתי לשאת את הדמות הנשית הקטנה וחסרת האונים שמוקפת בגברים אטומים. אפשר להבין אותי, הייתי אז בצבא. יכול להיות שיש מקום לתת לספר הזה עוד צ'אנס (אוי, כמה שהתאפקתי לא לכתוב פה הלצה של דודה עם פרידה ומחול אחרון וכל הנסורת המתבקשת.).</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">הבוקר מצאתי מחברת שנדדה איתי בין דירות וערים ותקופות בחיים, שמכילה טקסטים שמצאו חן בעיני, מהתקופות שהיה לי אומץ רק להעתיק. </span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">בין היתר מצאתי שם גם פתק עם הערות ששרבטתי בזמן הקריאה של מחול אחרון ופרידה, ואני מצטטת:</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">"רוזנה – עובדת במעיינות מרפא"</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">"קלימה – הכניס אותה להריון. חצוצרן. קאמילה אשתו"</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">"ברטלף – קלימה מתייעץ איתו"</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">"סָוָר</span><span dir="ltr"></span><span dir="ltr" lang="HE"><span dir="ltr"></span> </span><span dir="ltr">– </span><span lang="HE">מה זה?"</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">"ישו – השבת נוצרה למען האדם ולא האדם למען השבת"</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">"<u>יעקוב</u>:"מזמן לזמן מעמידה ההיסטוריה את בני האדם בפני נסיונות ופיתויים שאין הם יכולים אלא להיכנע להם"."</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">"הנרדפים אינם טובים יותר מרודפיהם"</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">"לעולם לא אוכל לומר בלב שלם: האדם הוא יצור נפלא ואני רוצה לרבותו"</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">"העונג הגדול ביותר הוא להיות נערץ (עמ' 92)"</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">"אין כקנאה להשתלטות על כל הוויתו של האדם"</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE">מסקנות בעניין: </span></div><ol style="margin-top: 0cm;" type="1"><li class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE">טוב שנפטרתי מהעניין של לסכם לעצמי את הדמויות, זה לא בסטייל, אם כי לא בלתי נחוץ. אני נוטה לקרוא ספרים או ביום אחד או במרווחי זמן גדולים. סיכום הדמויות מבטיח שהקריאה תתפרס על פני ימים רבים...&nbsp;גם בסדרות טלוויזיה אני נוטה לא לזכור שום דמות משנית, ולדבוק במנטרה :רגע, מי זה?", כמה הוקל לי ולשותפי לצפייה בסופרנוס כשריצ'י אפריל מצא את מותו! (סליחה ספוילר, אבל מדובר בחתיכת מציאה, זה מתרחש בסצינה מעולה).</span></li> <li class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE">למדתי מה זה סור. מזל, מילה כה שימושית.</span></li> <li class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE">הציטוטים שבחרתי נושאים חן בעיני גם שנים אחרי.</span></li> <li class="MsoNormal" dir="rtl">ציטוטים מספרים לעולם חינניים יותר בכתב יד.</li> <li class="MsoNormal" dir="rtl">הייתי רוצה לגוון בשמות התואר, ולדייק יותר בתיאורים. לא עוד "מעולה".</li> <li class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE">נראה השתמשתי בפוסט הזה בהרבה יותר נקודתיים ממה שצריך (אולי כדי שאוכל לנצל את הבמה ולהזכיר שצריך לומר נקודַתיים ולא בהגייה השגורה והחמודה נקודותיים).</span><span lang="HE">&nbsp;</span></li> </ol><div class="MsoNormal"></div><div class="MsoNormal"></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-711332217976287112?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-78172534277869913462010-03-08T22:48:00.001+02:002010-03-22T00:23:22.900+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בעוד שבועות ספורים החיים שלי ישתנו מן הקצה אל הקצה. רוצה לומר, ישתנו הדברים הטכניים שהפכו להיות הקווים העבים שמשרטטים את החיים: איפה את גרה? מה את עושה? בגלל הזמן המועט שנשאר לי לחיות בדירה הזאת, בעיר הזאת, במקום העבודה הזה - קצת הרמתי ידיים. נכנעתי ללופ – קימה עצלה מהמיטה, גרירת רגליים לעבודה, קצת מטלות, קצת חיי חברה, קצת לקרוא בלוגים במקום לעבוד, קצת להרגיש אשמה/עצלנית/מוערכת יתר על המידה, חזרה הביתה, בישולים או ספר או לקרוא משהו מעניין שמישהו שלח במייל ולא הספקתי לקרוא בזמן העבודה או סופרנוס או מד-מן או האח הגדול או לדבר בטלפון עם חברים מחיים אחרים. כבר לא קצת לצאת, לראות סרט, הצגה, תערוכה. להיכנס&nbsp; להתקלח, ללכת לישון מאוחר מדי בלי סיבה, לקום בעצלות מהמיטה, להבין שגם היום אני אספיק הרבה וארגיש מעט. לפני שהבנתי שגם פה הבית שלי לא יקום, היו הרבה יותר פסיקים והרבה פחות או.</span></span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">על הכריכה של "</span><a href="http://readingmachine.co.il/home/books/book_462_76"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">המין השני</span></a><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">" בהוצאת בבל מופיעה סימון דה-בובואר במנח ראש שמשדר עוצמה ועדינות. היא מחייכת חיוך בדיוק במידה ומדגימה עד כמה חניכיים הן איבר בלתי מוערך. שאלת ה"לאישה" החביבה עלי היא איזה איבר היית מתקנת בגוף שלך (שאלה ששואלים רק בלשון נקבה), אני הייתי מבקשת יותר חניכיים. או פחות שפתיים (הייתי מתה). </span></span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">חניכיים בצד, בכרך הראשון של הספר, היא עוסקת במיתוסים על נשים (כולל בעיקר תיאורי וסת למיניהם, כדאי להתעמק בחלק הזה רק אם מתכננים לספר צ'יזבטים בטיול של התנועה) וגם במה שהיא מכנה "העובדות", כלומר המהלכים שמיצבו את האישה במקום העגום שבו היא נמצאת גם היום. אני חייבת להודות שההצבה של המרכאות משני צידי העובדות נעשתה לגמרי מתוך שטיק פוסט מודרני. אני בכלל מקדשת כל מילה בחלק הראשון של הספר, לרבות את אלה שעוסקות בנחיתות הכלכלית שנכפתה על נשים, שבמידה רבה האתגר הפיננסי הגדול שהונח לפניהן (ובעצם מונח לפניהן), הוא לתפוס בחור מסודר. לתפוס! </span></span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מעניין אם דה-בובאר תיארה לעצמה איזה שפיל רחב לתמרונים ושאלות (כלומר, לדיכאון), ייווצר בחייהן של נשים שתבחרנה בפרנסה עצמאית.</span></span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE"><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE"><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE"><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE"><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE"><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-right: 18pt;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">*נוט טו סלף - השתמשת בפוסט אחד במלים הבאות: שטיק, שפיל. בסוף יעלו על זה שאת דודה.</span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-7817253427786991346?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-61234110251271681132010-03-03T22:28:00.004+02:002010-03-06T14:10:08.657+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">שני דברים שלא עשיתי זה זמן רב: ישנתי שלא את שנת הלילה, קבעתי לצאת לרקוד (רק קבעתי, לא יצאתי, ובכל זאת - הישג).<br /> השינה הבלתי צפויה הניבה חלום מפתיע:<br /> אני בבית האח הגדול הגדול, השעה היא שעת השידור המרכזי בערוץ שתיים, ואני לבושה בטרנינג החביב עליי - ברצלונה של היינס בצבע ירוק תפוח (התלבטתי רבות בשאלה האם לצרף את <a href="http://www.s-wear.co.il/hebrew/Product.aspx?Product=13951&amp;Category=2&amp;SubCategory=130">הלינק</a>, החלטתי בסוף שאני מוכנה לעשות את זה כדי להמחיש את הפלאפיות. כדי לא לזהם את הטקסט במיני התנהגויות צרכניות נלוזות, הוא יהיה כאן, בסוגריים, אמצעי כתיבה שאני מתעבת. אין מה לומר, הראתי לו מה זה).<br /> לענייננו - במהלך המשדר סער ואני חומקים מהסלון, שהוא בעצם במת המשדר, לכיוון חדר האח הגדול ונעצרים להתמזמזות רצינית בחלל שבין הסלון לחדר האח הגדול. מסתבר שהחלל הזה שימש עד ממש זמן קצר לפני השידור כמסעדה. מהסיבה הזאת פזורים על השטיח-הצהוב-מקיר-לקיר הפרוש שם, קבוצות של מטבעות שהושארו כטיפ על ידי לקוחות המסעדה שכבר עזבו (אולי כדי להגיע הביתה ולצפות ב"אח הגדול"). זאת ככל הנראה הסיבה שאני עוצרת את הפעילות הסוערת ומבקשת מסער שיחכה רגע, כורעת בעמידת שש ומתחילה ללקט את המטבעות. כשאני מסיימת ללקט אני תוחבת את כל המטבעות לג'ינס. לא סתם ג'ינס - זה שקניתי בקיץ לפני שהתחלתי את התואר הראשון. זוג שעל אף סמרטוטיותו, ועל אף שמאז עליתי במידה או שתיים, הוא הכי מחמיא שיש לי (ופה אני מתאפקת שלא להחפיץ את עצמי ולא&nbsp;להזכיר את המילה "תחת"). הג'ינס הזה&nbsp;נושם כרגע את נשימותיו האחרונות, ברור שקרע מביך הוא רק עניין של זמן (עדכון - הקרע התרחש, מתחת לכיס האחרוי בצד ימין, התגלה רק בדרך לכביסה, מעניין מי ידע על קיומו לפני ששמתי לב...). בפעם הקודמת שניהלתי מערכת יחסים כה ארוכה עם ג'ינס, היה זה ג'ינס שקניתי בתור חיילת במוסד היוקרתי ההוצאה לפועל, בקומה השלישית של הדיזינגוף סנטר בת"א. לג'ינס מההוצאה לפועל לקח קצת פחות זמן להיאסף אל אבותיו, ובערך פעם בחודשיים הייתי משאירה אותו אצל התופרת לתיקון, עד שיום אחד התופרת השאירה לי פתק על הג'ינס המתוקן, בו היא הסבירה לי שזו הייתה "הפעם האחרונה שהיא מתעסקת עם הג'ינס הזה, כי הוא מתפורר ודי!" כלשונה.&nbsp; <br /> בחזרה אל החלום: סער ואני החלנו לצעוד לתוך חדר האח הגדול, כדי לעשות מעשה אסור, כנראה לאסוף כסף משמעותי יותר שהשאירו סועדים רעבים יותר במסעדה. שטרות של ממש לעומת תילי המטבעות שחיכו לנו על השטיח. בפסיעה הראשונה לתוך חדר האח הגדול החלה לפעול מוסיקה שתפקדה על תקן אזעקה סימפטית. נער מתבגר לבוש כמנהל במה או כבעל תפקיד טכני אחר ניגש אלינו ובחוסר חשק, כריזמה ואסרטיביות הורה לנו לשוב אל השידור.<br /> התגנבנו אל הסלון מצחקקים כמו ילדים שאיחרו לחוג. בסלון כבר עמדו ארז טל ואסי עזר. אסי פנה אלי ואמר "תמי, את הודחת היום מבית האח הגדול". ואני מסתכלת עליו בעיני עגל ואומרת "מה, באמת?!. איזה באסה". והוא עונה "לא.זאת רק התחלה של שאלה שאני אפנה לכל המועמדים".<br /> התעוררתי מהפאדיחה. תחושה פחות מפחידה, אך דומה לזאת של התעוררות מחלום נפילה. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-6123411025127168113?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-91583728414767010262010-02-28T22:37:00.005+02:002010-03-03T10:05:55.823+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <br /> <div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">לסיים עבודה זה עניין לא פשוט. כך הדבר גם במצבי, כשאני מסיימת תקופה קצובה בזמן, ככה שהפרידה היא בסך הכל חוויה נעימה. לקראת הסוף הכל פתאום מתגמד, ככה מצאתי לי אומץ להודיע שאני לוקחת חצי יום חופש, סתם בלי איזה סידור דחוף, סתם כדי לחיות כמו שתמיד קיוויתי - עם זמן לעצמי כשיש עוד אור בחוץ.</div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><br /> </div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">מסתבר שהתערוכה של צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב לאומנות לוהטת. מאז צ'יהולי לא ידענו כזאת תערוכה טרנדית. כמו תמיד, הייתי צריכה להקשיב לאמא שלי שאמרה לי ללכת זמן קצר לאחר שהתערוכה נפתחה, אבל אני חיכיתי לדיווחים ב"גלריה"*, וככה הגעתי לתערוכה כשהיא עמוסה לעייפה בקהל מבקרים רועש, קבוצות מודרכות וסתם אנשים שניצלו את המהומה כדי לדבר בטלפון בתוך חלל התצוגה (סיטואציה שקשה לי לשאת. בסך הכל פועם בי לב של ספרנית). זאת הסיבה שאני לא ממש יודעת מה להגיד על התערוכה עצמה. הפסלים אסתטיים, אלה שהצלחתי לראות מבעד להמון, לקבוצת הילדים, שהיו סקרנים וחמודים ולקבוצה שבה כולם מצוידים במקלות הליכה שהפכו לכיסאות. אבל לא היה בפסלים מספיק כדי להתגבר על הסבלנות שלי שפקעה מהר מתמיד.</div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">כדי לקחת חלק במה שכולם מדברים עליו, לקחתי נשימה עמוקה ועמדתי בתור למיצג. זה בהחלט היה שווה את הכל. אל המיצג צריך לבוא בלי ידע מקדים, אחרת עלולים לפספס את החוויה הייחודית שהיא תוצר של פשטות הרעיון ודיוק הביצוע. המיצג מעורר מין רגש גולמי ילדותי ומקסים, שכל ההמולה והסדרנים העייפים שמזהירים שלא לחצות את הגבול שתוחם את המיצג, לא יכולים לו.</div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">כדי לא לצאת פראיירית המשכתי גם לאגפים התחתונים של המוזיאון. אל התערוכות של ארם גרשוני ויורם רוזוב. התמונות של&nbsp;<a href="http://www.haaretz.com/hasite/spages/1126114.html">גרשוני&nbsp;</a>מדויקות ומסעירות, אחת המדריכות במוזיאון הסבירה שהריאליזם שמאפיין את הציורים הוא תולדה של שעות ארוכות של רישום שהאמן מקדיש לכל יצירה (אני מקנאה בכל מי שיודע להקדיש שעות ארוכות למשהו. וגם בכל מי שיוצא לו מדויק). אהבתי במיוחד את השמחה הגדולה של המדריכה כשמישהי מהקבוצה חשבה שמדובר בצילומים. אל תחמיצו את העבודה "<a href="http://www.flickr.com/photos/redesign/4041587023/">לחם ומים</a>".</div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">התערוכה של&nbsp;<a href="http://www.joramrozov.com/">רוזוב&nbsp;</a>נקראת נופים ואבני דרך. הציורים מעניינים ומעוררים מחשבה, אני נוטה להשתעמם מציורי נוף, ואצל רוזוב מצאתי עניין. מפה זה עלול להיות קצת כבד, אפשר לדלג לפסקה הבאה - כשמסתכלים מקרוב על העבודות רואים&nbsp;<a href="http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1072&amp;msgid=71758583">משיכות&nbsp;</a>צבע בכל מיני כיוונים, אולי יש להן חלק באי הנוחות והממשות שמרגישים מולן. בעיני זה עובד טוב יותר דווקא בתמונות הנוף ה"נייטרליות" יותר ופחות בציורים של דימויים בעלי משמעות כמו נעליים צבאיות או תפוזים. אהבתי במיוחד את הטריפטיכון שבו הופיעו בסדר מפתיע ברושים מתקופות שונות בחייו של האמן.</div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><br /> </div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">עוד חוויה חשובה במוזיאון נגעה לכך היא שאני ממש אוהבת את הסגנון של המדריכות במוזיאון. כולו משדר "אמנם למדתי אומנות, אבל התבגרתי והיום אני יכולה להרשות לעצמי לקנות בקום איל פו". שזה בעצם כל מאוויי - ללמוד אומנות ולהיות בעלת יכולת לקנות בקום איל פו. לראשונה ראיתי מכנסי&nbsp;<a href="http://www.nrg.co.il/online/12/ART/966/895.html">חיתול&nbsp;</a>נאים ומחמיאים. הם היו של אנה קיי ולבשה אותם המדריכה ענת, שצירפה להם חולצת פסים מדליקה, כנראה מקום איל פו וקרדיגן שחור, למזלי, היא צירפה לכל השמחה הזאת מגפיים עם אבזמים גדולים והרבה יותר מדי שפיץ. מזל. אם היא גם הייתה מצליחה להסתובב בתערוכה של צדוק בן דוד וגם מתלבשת מושלם הייתי מתה מקנאה.</div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><br /> </div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><br /> </div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><br /> </div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><br /> </div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><br /> </div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><br /> </div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">*אני לא מצרפת לינק, כי בכתבה יש ספוילר נוראי, בכלל כדאי להיזהר מכתבות על התערוכה, אם רוצים להיות מופתעים מהמיצג.</div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><br /> </div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;"><qtlbar dir="ltr" id="qtlbar" style="background-color: #ececec; cursor: pointer; display: inline; left: 371px; line-height: 16px; padding-bottom: 0pt; padding-left: 0pt; padding-right: 0pt; padding-top: 0pt; text-align: left; top: 656px; z-index: 999;"><img class="qtl" src="http://www.qtl.co.il/img/copy.png" title="Copy selction" /><a href="http://www.google.com/search?q=%D7%9C%D7%90%20%D7%96%D7%90%D7%AA%20%D7%A9%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%A7," target="_blank" title="Search With Google"><img class="qtl" src="http://www.google.com/favicon.ico" /></a><img class="qtl" src="http://www.babylon.com/favicon.ico" title="Translate With Babylon" /></qtlbar></div><br /> <qtlbar dir="ltr" id="qtlbar" style="-moz-border-radius-bottomleft: 3px; -moz-border-radius-bottomright: 3px; -moz-border-radius-topleft: 3px; -moz-border-radius-topright: 3px; background-color: #ececec; cursor: pointer; display: inline; left: 371px; line-height: 100%; padding: 0pt; text-align: left; top: 656px; z-index: 999;"><iframe id="qtlframe" src="" style="background-color: white; border: 1px solid rgb(236, 236, 236); display: none;"></iframe></qtlbar></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-9158372841476701026?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-87295487576163617682010-02-23T22:11:00.003+02:002010-03-03T10:10:33.770+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">אני רואה ארץ נהדרת. כמעט תמיד. בעונה הזאת אני צופה אגב דפדוף במוספי סוף השבוע. אחת הדוגמאות בהן אני משתמשת בנאומי שעניינם מדוע העונה הנוכחית של התכנית גרועה במיוחד היא המערכונים בכיכובה של ליטל מעתוק, ילדת בית הספר הפרחית. בעונות קודמות הדבר היחידי שיכולת להיות בטוחה לגביו היה מערכון הרומנים בסוף התוכנית, או המערכון על מצוקת הדירות השכורות בת"א, העונה הזו התגבשה מתכונות של מספר מערכונים קבועים ופאנל אחד או שניים, בעיני זה מעיד על מצוקה קלה בתחום הרעיוני. <br /> במערכונים הקבועים גם השטיקים קבועים, כך למשל מדי מערכון ליטל מעתוק עושה למורה שיגועים ומבקשת ממנה בקשה לגיטימית לכאורה באמצע השיעור, כשהמורה מתירה לה לעשות כן, ליטל "מפתיעה" את הצופים והכיתה - כשמתירים לה להוציא פרי היא שולפת אבטיח (בהשראת הסרטון <a href="http://www.youtube.com/watch?v=NnRPQXwSXDY">הזה</a>, הבעות הפנים של הנער שמתרגש מהתעלול שהוא הולךלבצע ממיסות. בא לי לתת לו את כל המחברות שלי לקראת המבחן.), כשמאפשרים לה לנגב, לאחר ששפכה מים על השולחן, היא מוציאה צלחת חומוס ענקית. אכן משעשע בפעם הראשונה השנייה והשלישית.<br /> <br /> היום מסתבר שתלמידי בית הספר התיכון ע"ש יצחק רבין בבאר שבע, שם צולמו המערכונים, מחקו את השם "רבין" משלט בית הספר, וכתבו בגרפיטי במקומו "<a href="http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1151660.html?more=1">מעתוק</a>", בדומה למעשיה של ליטל במערכון הראשון בסדרה.&nbsp;בודריאר היה קורא לזה <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Simulacra_and_Simulation">סימולקרה</a>.<br /> אני חושבת שאחת הבעיות המרכזיות של ארץ נהדרת, ככל שמתקדמות העונות, היא שבמקום להיות סאטירה חדה ומעוררת מחשבה, היא הופכת למין סוכנת חיברות, שמאשררת התנהגויות גבוליות. ככה היה גם במערכון ה"פילוסים" בעונה קודמת. על פניו המערכון הציג תיאור גרוטסקי של קבוצת ישראלים מכוערים, כשהשטאנץ היה שבכל פעם שאדם בר סמכות היה "תופס אותם", היה מגיע הגיג הקבוע "אני פונה ללב שלך", שמציג חרטה מזויפת של ראש החבורה בפני הסמכות. בדרך כלל החרטה על אף זיופה הבוטה הייתה מתקבלת והחבורה הייתה משוחררת לדרכה. אני זוכרת איך בשיא העונה, נתקלתי ברכבת בקבוצת בני תשחורת שכשמאבטח בא להעיר להם הם "פנו ללב" שלו.<br /> <br /> בסאטירה אמיתית הצופה לא אמור להרגיש הזדהות. כך למשל בסדרת המערכונים המצוינת, "הממלכה הקטנה", אם תרצו - ליטַל בריטן (שתורגמה בהצלחה ל"ישראלים" של מה קשור), ישנה דמות מקבילה לעלמה מעתוק. מדוברת בנערה שמנמנה ווולדנית שקוראים לה&nbsp;<a href="http://www.youtube.com/watch?v=uLd3-cfLlvU">ויקי פולארד</a>*&nbsp;, ואף אחד לא אמור לרצות לחקות אותה.<br /> אגב אני שמה את הראש שלי שעד סוף העונה ליטל מעתוק תקבל השראה גם מויקי פולארד. <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> *(אני מודה, קצת קשה איתה בלי תרגום, שווה להשקיע, לנצל את ההזדמנות ולהתוודע ליתר הדמויות)</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-8729548757616361768?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-9683710156041245582010-02-21T22:34:00.002+02:002010-03-22T00:23:22.902+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">כשאני אומרת שחברים צריך לדעת לבחור, אני חושבת על חברתי העורכת. העורכת, פרט לנדיבותה הקיצונית ויכולתיה החבריות הנדירות, היא גם קוראת עיתונים יסודית,&nbsp;שלא מפרידה מוץ מתבן, כולל מודעות אבל, כולל הכל. כך היא איתרה ברשימת פושטי הרגל את עמותת דור שלם דורש שלום.<br /> הסימבוליקה&nbsp;ברורה ומתבקשת כל כך, שאני אפילו לא אטרח להקליד אותה.<br /> הידיעה על השקיעה הסמלית הפנתה אותי לאחד מתחביבי המרכזיים - שיטוט באתרי gov.il. באתר <a href="http://www.justice.gov.il/MOJHeb/ApotroposKlali/KonesRishmi/Pirsumim/">האפוטרופוס הכללי</a> ניתן למצוא&nbsp;את רשימת פושטי הרגל והחברות&nbsp;בפירוק, בקובצי אקסל נוחים לתפעול (אל תחמיצו את הכפתור "חפציבה"). בחיפוש הביטוי "דור" בקובץ, באמצעות הפונקציה החביבה&nbsp;קונטרול אף, ניתן לאתר&nbsp;ממצאים מעניינים בקשר לאחוז פושטי הרגל ברחובות טרומפלדור השונים&nbsp;ברחבי הארץ וברחוב בן אביגדור בתל אביב, שהוא רחוב מדליק&nbsp;שסובל ככל הנראה&nbsp;מקארמה בינונית.<br /> ברשימת האקסל&nbsp;אגב, שם העמותה היא "דור שלם דורש שלו". מה שנכון, נכון.<br /> <br /> <br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-968371015604124558?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-30778547910460165962010-02-18T01:34:00.007+02:002010-03-03T10:15:11.980+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">כנראה שלא רבים ראו אתמול את צופית גרנט אצל אברי גלעד. לפני שאפצח במניפסט הפמינסטי המתבקש, צריך להודות שמדובר בצעד יח"צני נואל. מי זוכר את העניין הזה היום, עם כל החיסולים והנסיעות של רוה"מ והרבנים המטרידים? האם לא נעשו די סרטים שמבהירים שהדרך הנכונה לצאת ממשבר תקשורתי היא ליצור אחד חדש?&nbsp;נו מילא.<br /> הריאיון הזה כל כך הפעיל אותי, שאני מוכנה לכתוב לכבודו פוסט אקטואלי, קצר ועם מעט התחבטויות תוך כדי כתיבה. בדרך כלל אני כותבת לאורך זמן וגם מתזמנת את הפרסום מראש, כך שהפוסטים אף פעם לא באמת בני זמנם. חוץ מזה אני ממשיכה ומשפצת גם אחרי הפרסום, פונקציה שהייתי שמחה מאוד שתהיה לי גם בחיים.<br /> הפולניות מחייבת להסביר שבגלל פרץ הספונטניות והשגעת התהיות יהיו ערוכות עוד פחות (לפחות בנתיים).<br /> <br /> אני מתלבטת ביני לבין עצמי האם מין בתשלום הוא רע טהור, וחושבת על הדוגמנית המפורסמת ההיא, עליה אמרו שהיא גובה 2000$ ללילה. למרות זאת,&nbsp;אני מניחה&nbsp;שרוב מעניקות המסאז'ים למינהם למינהן, לאו דווקא נהנות מזכויות סוציאליות מופלגות. <br /> גם אם אפשר להתווכח על הלגיטימיות של תעשיית המין, אין עוררין על כך שזנות ופארא-זנות זה לא בסטייל. <a href="http://www.notes.co.il/hanna/62645.asp">הנה </a>משהו מעניין שכתבה חנה בית הלחמי בעקבות פרשת סרן ארז אפרתי. היא הניחה לשאלת האונס, ותהתה מי רוצה להתחתן עם בחור שבחר לחגוג את נישואיו במועדון חשפנות. לפי ורד לי, <a href="http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1138165.html?more=1">האשם בלקוחות</a> לא פחות מבסוחרים, בסרסורים וביתר בעלי המקצוע בתעשייה.<br /> ועניין אחרון, הנה <a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=52691&amp;blogcode=1003296">פוסט </a>של דויד שמראה שלא רק נשים נפגעות מתעשיית המין, יש בה מקום לנצל גם אוכלוסיות מוחלשות נוספות.<br /> <br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-3077854791046016596?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-20324329130102997702010-02-13T23:17:00.005+02:002010-03-22T00:23:22.904+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">&nbsp; </span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">השבוע הייתי בבולימית תרבות גבוהה, מזל שהיה מספיק אקשן באח הגדול כדי שזה לא יפגום לי בתפיסה העצמית. התחלתי עם </span><a href="http://www.gesher-theatre.co.il/?catid={3D89F666-C6FD-46EA-BB6E-65A605A47230}"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">טרטיף</span></a><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">, של תיאטרון גשר (נשארו לי כרטיסים במנוי שקיבלתי כמתנת פרידה מהעבודה הטובה בעולם, בדיעבד, בטח בדיעבד,בהווה אין עבודות טובות), ממנה יצאתי עם שתי תובנות: האחת מעט מבלבלת – חנה לסלאו מצחיקה אותי תמיד (אף אחד לא מושלם), אבל אני חוששת שהפכתי פמיניסטית/מודעת מדי מכדי להיות סובלנית לבדיחות ציצים בטח בתדירות בה הן נשמעות בטרטיף. השנייה - שיא ההצגה בעיני היה כשאלכסנדר סחרוביץ', שמגלם את טרטיף, הוריד את החולצה וחשף פלג גוף עליון שעיר למדי, בקהל נשמעו רחשים וצחקוקים ואני ביליתי את המשך ההצגה בתהייה האם אלכסנדר נוהג ללכת לים.</span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בהמשך השבוע גיליתי שבוואלה פתחו גלריה מקוונת. הם קוראים לה 1024(למה?) ולמרות שהיא מקוונת אי אפשר לעיין בתערוכות הקודמות שהוצגו בה (למה?). בכל אופן, יש שם תערוכה מדליקה, רוטרוספקטיבה של בחורה בשם הדס רשף, שמיד פיתחתי אליה </span><a href="http://www.urbandictionary.com/define.php?term=girl%20crush"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">גירל קראש</span></a><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">. על העבודה "</span><a href="http://e.walla.co.il/?w=//1636580"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">גברים</span></a><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">" הדס אומרת "אי אפשר להישאר אדישים לקונפליקט שטמון בגבר שעיר ומושך". אסכם ואומר שהייתי רוצה לראות יותר גברים עם שערות על החזה בתוכניות ריאליטי.</span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">החבר הכי מעורר קנאה שלי חי מעבר לים, הוא רקדן והחזה שלו שעיר כמו זה של </span><a href="http://www.youtube.com/watch?v=KFKnU2CJBsA"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">גסטון</span></a><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">, הרשע מהגרסה של דיסני לסיפור היפה והחיה (לא שאני מבינה באילו נסיבות רוצים&nbsp;שלא לצפות בקטע&nbsp;מתחילתו ועד סופו, אבל הפואנטה מגיעה לאחר כדקה וחמישים שניות מתחילת הסרטון).&nbsp;ברבים מבתי הספר היוקרתיים שבהם למד הוא ספג הערות שרק נשים בד"כ שומעות בעניין הגוף שלהן. לזכותו יאמר שהוא עמד בגבורה מול העקיצות והיום הוא והחזה הגברי שלו עושים חיל.</span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אפרופו חיל, &nbsp;בבת שבע מעלים עכשיו שני מופעים, זה מכונה </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><a href="http://www.batsheva.co.il/he/Work.aspx?iid=33">פרויקט 5</a>.</span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">&nbsp;הכוריאוגרפיה בשני המופעים זהה ומיועדת לחמישה מבצעים. במופע האחד החמישה הם גברים, בשני החמש הן נשים. אפשר לבחור ואפשר, כמוני, ללכת לראות את שניהם (כרטיסים במתנה, חברים צריך לדעת לבחור). אני לא מצליחה לומר משהו שהוא לא בנאלי על החוויה של לראות את אותן התנועות מבוצעות באמצעות גוף של גבר ובאמצעות גוף של אישה, רק אומר שמאז אותו ערב אני הולכת וממלמלת לעצמי את הטקסטים החזקים משני הקטעים הראשונים (אחד מהם של </span><a href="http://danielming.wordpress.com/2009/05/17/words-of-reckoning/"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בוקובסקי</span></a><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">. מי שמתכנן לראות את המופע -&nbsp;מוטב לו שיקליק אחרי). למרות הבוסר, ולמרות שהבנות טובות פחות (אולי כי ראיתי את הבנים קודם, אז כל המהממות של הכוריאוגרפיה, והסאונד והטקסט&nbsp;והשלם העולה על סך חלקיו&nbsp;דבקה בהם), כדאי להזמין מישהו שאוהבים וללכת לראות. חוץ מזה, משיטוט באתר של בת שבע עולה שכל הרקדנים&nbsp;בלהקה נורא מושכים, כדאי להזמין מישהו שאוהבים וללכת </span><a href="http://www.batsheva.co.il/he/Groups.aspx?iid=31"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לראות</span></a><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">.</span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-2032432913010299770?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-15679246593222064662010-02-08T23:18:00.004+02:002010-03-03T10:37:05.532+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="MsoNormal" dir="rtl"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><span class="Apple-style-span">אתמול גיליתי שמי שיכונה "חובש הכיפה הסרוגה" (ולו משום שהוא חובש לראשו כיפה סרוגה), קורא בלוגים. החובש הוא איש משכיל ועמוק, שאוכל את עגנון וחיים סבתו לארוחת בוקר. כמי שהפרעות הקשב מנעו ממנה לממש את תולעת הספרים שבתוכה, אנשים מהסוג הזה מעוררים בי יראת כבוד, שזה שם מכובס ונאה לרגשות נחיתות איומים. עוד נתונים שנדרשים בכדי להפנים את מידת ההפתעה שלי מהגילוי הם שאני לגמרי קונה את עניין </span><span class="Apple-style-span"><a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%99%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%94_%D7%A7%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%A5">העגלה המלאה</a></span><span class="Apple-style-span">, ושמדובר בבחור כה אדוק (ויש שיאמרו – חשוך), שהוא לא הולך להופעות של נשים.</span></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><span class="Apple-style-span">אז מסתבר שהופעות של נשים לא, אבל </span><span class="Apple-style-span"><a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=78434">ש.כהן מזגנים</a></span><span class="Apple-style-span"> ומי שהוא כינה </span><span class="Apple-style-span"><a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=52691">דויד ויהונתן</a></span><span class="Apple-style-span"> – כן. הידיעה שגם הסבלני והמרוכז באדם מרשה לעצמו לקרוא את מה שממלא אותי רגשות אשם אינטלקטואליים (הגדיל והוסיף ידידי הדוקטורנט שכינה אותי קוראת בלוגים שלעולם לא תתמודד עם היידיגר, עם ידידים כאלה מי צריך וכ'ו), הייתה – כמו שאומרים היום – מעצימה. בארוחת הצהריים דיברנו על הבלוג של דויד שגרם לי לתהות מה בין כתיבה עסיסית וכתיבה מבריקה (בטעימה ראשונה, ובלתי ממצה, לא מצאתי את הבלוג עסיסי ומבריק, ועם זאת חובש הכיפה הפנה אותי לפוסטים הומואיים יותר, שעיני הכופרת שלי כבר ראו פרובוקטיביים מהם), ובסופה גיבשנו עמדה לפיה ככל שמדובר בבלוגים יש מקום לבלבול, ושבעצם בכלל לא תמיד אפשר להפריד ברק מעסיסיות (אשמח לשמוע עמדות נוספות..). איזו הקלה.</span><span class="Apple-style-span"></span></span></span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span><br /> <div class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><span class="Apple-style-span">האישרור הסופי להיותי בסדר הגיע ימים מספר לאחר שהדוקטורנט מהסוגריים הודיע לי שאו בלוגים או היידיגר ואני </span><span class="Apple-style-span"><a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Hannah_Arendt">חנה ארנדט</a></span><span class="Apple-style-span"> כבר לא אהיה, או אז נשלח אלי מטעמו עותק של </span><span class="Apple-style-span"><a href="http://readingmachine.co.il/home/contribs/jean_baudrillard">אמריקה</a></span><span class="Apple-style-span"><a href="http://readingmachine.co.il/home/contribs/jean_baudrillard"> </a>לז'אן בודריאר (הניימדרופינג מפסיק ברגע זה). לשמחת האגו שלי, יכולתי מיד להשיב כי קראתי את הספר, תשובה שאיננה שקר גמור – קראתי את חלקו בתקופת הלימודים לתואר ראשון, כשהמרד הכי פרוע שהצלחתי ליזום היה קריאת ספרים שלא מופיעים בשום סיליבוס, הו החיים על הקצה.</span></span></span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span><br /> <div class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><span class="Apple-style-span">באוניברסיטה כמו בתיכון, יש את הילדים החכמים, שמשתמשים באינטלקט שלהם כדי להתנשא על המקובלים (מי שלא מפנה עורף לתואר שלו בפסיכולוגיה היה אומר – מנגנון הגנה). הם אף פעם לא בחבר'ה, אבל הם חכמים מכדי להיות דחויים אמיתיים. הקריאה הראשונה של אמריקה הרגישה לי כמו להיקלע לשיחה עם בחור כזה. ובתור סטודנטית עצלה החלטתי שאני אהנהן בנימוס מול מי שמטרחן uמקפיד להפעיל כלפי&nbsp;</span><span class="Apple-style-span"><a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Symbolic_violence">אלימות סימבולית</a></span><span class="Apple-style-span">* מתונה אך קבועה, רק אם תצא לי מזה מחברת בחינה בסוף הסמסטר וסגרתי את הספר.</span><span class="Apple-style-span"></span></span></span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span><br /> <div class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בכל אופן, החלטתי לתת לילד הדחוי עוד צ'אנס. למרבה המבוכה, התחלתי להתאהב בספר וגם הבנתי שמדובר בבלוג מודפס. הבחור עשה קוסט טו קוסט וכתב פוסטים – פרקים קצרצרים, זרם תודעה, שום טענה מורכבת או נימוק או הפניה. פתאום הרגשתי כל כך בסדר!</span><span class="Apple-style-span"></span></span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span><br /> <div class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אולי מתפתח פה דפוס בעייתי, אבל את הספר הזה, לא רק שאני ממליצה לא לרכוש, אני גם לא חושבת שאני ממליצה לקרוא. אני חושדת שהצלחתי ליהנות ממנו הודות לצירוף מקרים נדיר של האישור מאת חובש הכיפה, הניסיון להוכיח את הדוקטורנט ופרץ של ריכוז שלא רגיל במחוזותיי.</span><span class="Apple-style-span"></span></span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span><br /> <div class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span><br /> <div class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">*אני יודעת שהבטחתי שדי עם הניימדרופינג, אבל התבלבלתי בין בודריאר ובורדייה, ככה זה עם קוראות בלוגים.</span></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-1567924659322206466?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-79543006501226273482010-02-03T00:03:00.005+02:002010-03-22T00:23:22.906+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="MsoNormal" dir="rtl"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בבלוג של </span><a href="http://meta7.net/uri/"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אורי</span></a><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> איילון יש תימה של עיסוק בזהות. מבחינתי ההרכב של אורי הוא כזה: 20% כריזמה 5% רגישות 15% מדליקוּת 10% מיניות מסעירה (הומאיות מעוררת סימני שאלה, אצלי לפחות) 5% עבר גל"צניקי (כתם שנשאר על הקיר) 15% שמאלנות מנותקת ומושכת כאחד 30% מהפכנות נחשונית של ממש.</span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בנובמבר הוא הפיץ אי-מייל ובו סיפר על אסופת כתביו שעומדת לצאת ב</span><a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Fanzine"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">פאנזין</span></a><span class="Apple-style-span"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> שייקרא החיים כנמשל 4 ויימכר בסלון מזל [רחוב סלמה 50, ת"א (הוא ציין במייל את העיר ת"א, כאילו יש באמת מקומות אחרים, מקסים)].</span></span></span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">יש שני דברים שאני הולכת לעשות בעניין הזה, הראשון הוא להגיע בהקדם האפשרי לסלון מזל ולרכוש שם את הקובץ וגם </span><a href="http://www.b-shvilenu.co.il/index_sub.asp?top_cat=3&amp;cat_id=684"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מונקאפ</span></a><span class="Apple-style-span"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> שהוא הגרסא בת-הקיימא (כן כן) של הטמפון, והשני הוא לא להמליץ לרכוש את הקובץ בעצמכם. </span></span></span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אי ההמלצה היא בעקבות </span><a href="http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3366479,00.html"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הכתבה בכלכליסט</span></a><span class="Apple-style-span"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">, על לורן וובר, שכתבה ספר על היתרונות שבקמצנות, כולל דוגמאות איומות כמו הבחירה שלה לקבל כאב ראש מרעב ולא לקנות סנדביץ' ברחוב והבחירה של אבא שלה לחמם את ביתם שבקונטיקט הקפואה לטמפרטורה של לא יותר מעשר מעלות. האמת היא שחוץ מהדוגמאות האלה היא ממש מדברת לעניין, על היתרונות שבלהיות פחות מפונק וכל מה שאנחנו כבר יודעים על צריכה. </span></span></span><br /> <span lang="HE"><span class="Apple-style-span"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span></span></span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="rtl"><span lang="HE"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לפני כמה שבועות התגלגל לידי פרוטוקול הדיון בועדת הכלכלה של הכנסת בעניין הקמת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, בחלק שבו </span><a href="http://www.haika.org.il/"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">חייקה גרוסמן</span></a><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> התנגדה לשידור פרסומות בערוץ החדש היא השתמשה בביטוי השולי דאז "תרבות הצריכה" ויו"ר הוועדה ביקש שהיא תסביר למה הכוונה. היו זמנים. בכל אופן חייקה גרוסמן, המדליקה הזאת, אמרה שהיא חושבת שפרסומות זה רעיון גרוע מכיוון שהן מעודדות את האנשים לקנות דברים שהם לא צריכים, משום שמה שצריך - קונים ממילא. אף פעם לא חשבתי על זה באופן בהיר כל כך. בהמשך ישיר לכך, וכדי לסגור את כל הקצוות, גברת ובר (הלוואי שיש קשר ל</span><a href="http://en.wikipedia.org/wiki/The_Protestant_Ethic_and_the_Spirit_of_Capitalism"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מַכּס</span></a><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">), ממליצה לקוראים שלא לרכוש את הספר, כי אם להשאיל אותו מספריה. ויש שיאמרו – כוכבת. </span></span><br /> <span lang="HE"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span></span><br /> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-7954300650122627348?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2986990025541719374.post-21002957137886285362010-01-31T01:32:00.001+02:002010-03-03T10:40:24.311+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div align="right" class="MsoNormal" dir="rtl"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">השבוע נפרדתי מחברתי האקזוטית, היא נוסעת מזרחה, הביתה, לרגל ראש השנה הירחית, אני מספרת את זה כי ככה מרגיש לי קצת יותר בנוח לעשות בעת הזו רשימת הבטחות לשנה החדשה:</span></div><div align="right" class="MsoNormal" dir="rtl"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span></div><div align="right" class="MsoNormal" dir="rtl"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">1. לקרוא יותר ולבהות פחות</span></div><div align="right" class="MsoNormal" dir="rtl"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">2. לפחד פחות ולהגיד יותר</span></div><div align="right" class="MsoNormal" dir="rtl"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">3. לקנות פחות ולהכין יותר</span></div><div align="right" class="MsoNormal" dir="rtl"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">4. לחסוך יותר ולהתקמצן פחות</span></div><div align="right" class="MsoNormal" dir="rtl"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">5. לנשום יותר ולהילחץ פחות</span></div><div align="right" class="MsoNormal" dir="rtl"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">6. לתכנן יותר ולהתאכזב פחות</span></div><div align="right" class="MsoNormal" dir="rtl"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">7. להתעמל יותר</span></div><div align="right" class="MsoNormal" dir="rtl"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">8. לפתוח בלוג</span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/2986990025541719374-2100295713788628536?l=cantfinduniqueurl.blogspot.com' alt='' /></div>Tammy Hazelhttp://www.blogger.com/profile/15452257490995402547noreply@blogger.com0